יונה עיוורת

ודווקא בגלל שחלפו כחודשיים בוערים מאז פרוץ הלחימה, ועספור את ברגותי רק הולכים ומסלימים, עדיין נותרה מרחפת באוויר החרוך השאלה "למה בעט ערפאת בשולחן המשא ומתן, ועבר למאבק מזוין?".
התשובה הפלסטינית, הרשמית כביכול, והדמגוגית, תולה את האשם בעליית האיוולת של אריק שרון להר. לעומתה, התשובה הישראלית, כצפוי, מפוצלת.
לצד הימני אין ספק: כולם, עד הז'בוטינסקאי-תומך-היציאה-מעזה האחרון, ראו את הנולד. לפיהם, תינוק השלום עם הפלסטינים לא יכול היה שלא להיוולד אלים ובלתי-אמין. כזה שמצפים ממנו שיגיד שלום, והוא בעקשנות פועה: מלחמה.
ההסבר של השמאל, כדרכו, מורכב יותר, ובהכרח מבולבל. לזכותו ייאמר שעוד בטרם הזדרז להטיח את ראשם של הפלסטינים בקיר, שובר לעצמו השמאל הישראלי את ראשו הוא בניסיונו להבין את ערפאת. אך תשובותיו, מתברר, מתמיהות ונואלות לא-פחות.
חמוש במשקפי הקולוניאליזם ובשוט ההלקאה העצמית, סבור השמאל כי ברק הלך מהר מדי. הניחו לפני הפלסטינים, תינוקות תמימים שכמותם, סטייק פילה, בזמן שכל מה שהם היו מסוגלים לעכל זה גרבר. וגם זה עם שידולים, אווירת פיוס ברקע וגלידה אמריקנית. אך מדינות אינן ניתנות על מגש של כסף. עם נבחן אם הוא אכן עם תחת מצבי לחץ היסטוריים, שאיש אינו יכול לצפותם מראש, וודאי שלא ללוות אותם במותרות של אווירה ודודים נדיבים מחו"ל.
מאז הסכמי אוסלו עמדה בפני ערפאת לא רק המשימה להשיג לפלסטינים מדינה, אלא גם השליחות להפוך את הפסיפס הפלסטיני לישות הזכאית להיקרא עם. ובוודאי, שוחר-שלום. ערפאת נהג אחרת: במקום לבנות ממסד שלטוני, הוא מעניק לילדי הפלסטינים חינוך גזעני צמא-דם. במקום לבנות מערך ביטחוני אחד, הוא פילג את כוחותיו המזוינים, שיסה אותם אלה באלה, עד כדי כך שכעת רבים מהם חותרים תחתיו. בנוהגו כראש כנופייה, קיבע הראיס את הפלסטינים בדיוק במצב הצבירה שבו היו טרם השיחות – ערב-רב.
כאשר קמה מדינת ישראל, להבדיל, איש לא הניח לפתחה כיבודים. הפלסטינים ראו בישראל כובש, כפי שהייתה דה-פאקטו, והתקוממו נגדה. אלא שישראל, ערב-רב לא פחות, ומוכת שואה, ידעה להתעלות נוכח גודל השעה ולהתלכד. כך התאחדו האצ"ל וההגנה. כך, כאשר בגין שיגר את אלטלנה, בן-גוריון לא היסס והטביע את ניצני החתרנות שהפליגה כנגדו בים.
ערפאת, לעומת זאת, מפלג ביוזמתו את "עמו", בה בשעה, שכפדופיל-פוליטי הוא מסתתר מאחורי גבם של ילדים אומללים כדי לצעוד לירושלים. התשובה הפלסטינית האמיתית ל"למה", אם כן, שבה ונאמרת בריבוא קולות אמנם, אך כולם ברורים. צריך רק להקשיב.
ערפאת, כמי שלא היה מסוגל להביא את עצמו לידי חתימה בקמפ-דיוויד, מתכוון להיפרע מהכיבוש בדם ואש; עד הפיכת מדינת ישראל למדינה לא ריבונית, שחובה להתערב בענייניה. ואגב כך, למרר את חיי אזרחיה עד אשר יחליטו לוותר או לארוז.
לכן, עד כמה שהלב השבור מבקש להיאחז, אין בתשובות של השמאל כדי לנמק את האלימות הפלסטינית הנוכחית, ויותר מזה את חוסר תפקודה המדיני-ביטחוני של ממשלת העבודה. כל כמה שגם היום חובה לרצות שלום ולרודפו, אסור לשמאל הישראלי, שכרגע נמצא בשלטון, לנהוג כפנאטים של שלום, ולהתעלם מהמציאות.
כך, לדוגמה, גם אם המתנחלים הם קוץ בגרון, ועדיין לא התבססה בציבוריות הישראלית ההכרה בעובדת הכיבוש, כל עוד יורים על אזרחי מדינה – לא יכולים מנהיגיה שלא לספק להם ביטחון. כי כשם שאסור במזרח התיכון לנהוג כעז עיוורת, גם יונה עיוורת מסוכן פה להיות.


לאה איני, סופרת