קרקס ז'נווה
כל עוד הוצגו הבנות ז'נווה כסמל בלבד, כאנטי-תיזה לקיפאון של שרון, היה בהם כוח רב. אבל ביילין וחבורתו לא השכילו להישאר צנועים, וגולם הקמפיין קם על יוצרו. ועכשיו בא טקס החתימה האבסורדי, עם פמליה שכמוה גוררים לאוסקר, ולא להצגת אלטרנטיבה פוליטית
"פסטיבל ז'נווה" מעיד יותר מכל, שיוזמי ההבנות – ובראשם יוסי ביילין – לא הפנימו את הלקחים ממה שאירע כאן בעשור האחרון. מה שהחל כמהלך בעיתו, שעל רקע אוזלת היד וחוסר התקווה של ממשלת שרון הציג אלטרנטיבה של ממש ושינה את סדר היום, מאיים עכשיו להפוך לעוד גירסה של "המנותקים מאוסלו עושים שלום" – ולפגוע בכך בלגיטימיות של המהלך עצמו.
כל עוד הוצגו הבנות ז'נווה כסמל בלבד, כאמירה ש"יש עם מי לדבר" וכאנטי-תיזה לקפאון של שרון, היה בהם כוח רב. הן לא היו "א-פוליטיות" כמו יוזמת המפקד הלאומי, שדווקא משום שלא שויכה למחנה פוליטי לא שבתה לבבות ולא תפסה תאוצה. עמד מאחוריהן ביילין, בעל הכוח המוכח לשנות את המציאות ולא חשוב מה תפקידו הרשמי. והן באו בעיתוי נכון, בדיוק כשרוב הישראלים החלו לפקפק בנראטיב של "הצענו להם הכל והם סירבו", שהזין את השיתוק המדיני בשלוש השנים האחרונות.
אבל אז קם גולם הקמפיין על יוצרו. ביילין וחבורתו לא השכילו להישאר צנועים ומנמיכי טוס, כפי שראוי למי שאינו נושא תפקיד רשמי כשהוא בא לעשות מעשה חתרני. הקלטות שהפיצו, בהן נראה המשא ומתן בירדן, פעלו פעולת בומרנג: הם הוכיחו בדיוק מה שטענו מתנגדי ההסכם – שיוזמיו מתיימרים להיות ממשלת צללים, ואינם מכירים בשלטון הנבחר. כשיאסר עבד רבו זועק "גם במשא ומתן הקודם עשיתם ככה", לא ברור מי פה התבלבל: עבד רבו, ביילין, או הציבור שאליו הם מכוונים.
ועכשיו בא טקס החתימה, שהוא אבסורדי ממש. אנשים ללא תפקיד חותמים על הסכם ללא תוקף בנוכחות אישים בינלאומיים, ועם פמליה שכמוה גוררים לאוסקר, ולא להצגת אלטרנטיבה פוליטית. הטקס מעיד שהיוזמים לא מבינים עד כמה מאסו הישראלים במה שהיה מרגש לפני עשר שנים: מראה האויבים הלוחצים ידיים. מאז חזרו האויבים להיות דמונים, והמטריה הבינלאומית לא נתפסת כמעניקת יוקרה, אלא כמעצימה את הרושם שכל העסק לא שייך לביצה המדממת בה אנחנו חיים. מי שחוזר אליה נתפס כמי שמשחזר בכוח את אוסלו – בלי לשים לב שזו הפכה להיות מילת גנאי.
נכון, הבנות ז'נווה יצרו מערבולת, שהמפקד הלאומי לא השכיל ליצור. בשבועות שחלפו פתאום לעבודה יש תוכנית מדינית, שהיא שתהיה האלטרנטיבה של השמאל בבחירות הבאות. פתאום אפילו שרון ומופז מדברים על צורך בהתקדמות מדינית, ולמרות שכולנו יודעים שהם מזייפים, ברור שהם מכירים בשינוי האווירה. אבל כל זה התחלתי מאוד ושברירי עוד יותר. פסטיבל ז'נווה מאיים לחנוק את השינוי באיבו, תחת מיאוס ציבורי מוצדק מטקסיות מנותקת, רחוקה כל כך ממציאות חיינו.
לפנייה לכתב/ת 
