דברים שרואים משם ולא רואים מכאן
המשק האמריקני נמצא בתקופה של האצה מהירה בפעילות הכלכלית כתוצאה מתמריצים של ממשל בוש. אולם באופק מחכה לאמריקאים התמודדות קשה עם סוגיות עמן גם אנו מתמודדים: פנסיה, קצבאות, גירעון תקציבי וגידול חד בהוצאות הביטחון. פרשנות
דאגות של מבוגרים
לפני שבוע, לפני ובמהלך חד ההודיה (חג על-דתי, היחידי שגם יהודי אמריקה שומרי המסורת רואים כחגם) יצאו אזרחי ארה"ב למסע הקניות הגדול. מדובר במסע צייד לכל דבר: הכנה מדוקדקת של המסלול, ציון היעדים להשגה, קימה באשמורת השנייה של הלילה, המוני אדם שתאוותם מעבירה אותם על דעתם. אחרי מה רדפו? כמה אלפי מוצרים שנמכרו בהנחות מיוחדות, יוצאות דופן, תקפות ליממה או שתיים, ולפעמים רק לשעות ספורות של הבוקר המוקדם.
האם ההתנפלות הזאת משקפת פסיכולוגיה של מיתון או של גיאות? כנראה שיותר גיאות ממיתון. אשתקד במועד זה, לא היתה באמריקה היסטריה של קניות, שרר שקט מוזר ומדכא בחניות. השנה, המכירות התאוששו באחוזים מספיק טובים כדי לתמוך בנתונים (מרשימים) על היחלצות סופית של הכלכלה האמריקנית מההאטה, אך לא מספיק טובים כדי לפזר את החששות והחרדות. המדור הכלכלי של הניו-יורק טיימס הקדיש מהדורה מיוחדת לקונה האמריקני. מסקנתו היתה, שאין לו ברירה אלא להתמיד בהתמסרותו לקניות, כי בכך הוא מציל את המשק האמריקני ובעצם גם את העולמי. חוסר הברירה הזה מצוי גם באופיו של הקונה האמריקני: הוא קונה ובוכה, בוכה וקונה.
הרבה בוכה. אמריקה אומנם יצאה מהשפל הכלכלי הקצר, אך היא לא נכנסה לסחרור. אין חגיגות, יש חרדות. אני זוכר את אמריקה של אפריל 2000: ההתמסרות הגמורה לתעתועי הנאסדא"ק, השידורים הישירים מאולמות המסחר בכל סניף של רשת המבורגרים, את גיבורי העושר, את פרשני העושר, את מטיפי העושר.
אני זוכר גם את אמריקה של אפריל 2002: מוכה, חבולה, לא בטוחה בדרכה, מתדרדרת אל השפל. על מה דיברו אז האנשים? מי שלא דיברו על פיגועי ספטמבר, הפליגו בדיווח על הפסדיהם מהמפולת בבורסות, בתוכניות הפנסיה, בקרנות נאמנות, בחסכונות ליום סגריר.
עכשיו לא 2000 ולא 2002. אמריקה התבגרה מאוד. המיתון ביגר אותה. הבדידות הבינלאומית ביגרה אותה. הכוח ביגר אותה. המלחמה הלא פשוטה בעיראק, מלחמת שחרור לאומית-דמוקרטית שהעם האמריקאני עושה למען העם העיראקי, חורשת מדי יום עוד קמט בפניה של אמריקה. בשיחות הסלון כבר לא מזכירים את הנאסדא"ק, לא לרעה ולא לטובה - אף שעלה במהלך של שנה ב-50%. מדברים על פחד מפיטורים.
שואלים איך להצטרף לתוכנית ביטוח בריאות זולה. סופרים את הדולרים של הפנסיה ושל הביטוח הלאומי. האם בעוד עשר שנים יהיה די כסף, ליחיד ולחברה כולה, כדי לאפשר רמת חיים הוגנת לזקנים ולחלשים? לא בטוח.
על-פי התחזיות, אמריקה דוהרת למשבר חסר תקדים בשירותים הציבוריים. מערכת הביטוח הלאומי תקרוס, מערכת ביטוח הבריאות לגימלאים ולעניים תתמוטט, קרנות הפנסיה הפרטיות והמפעליות לא יעמדו בהתחייבויותיהן. נכון, זה יקרה בעוד חצי דור, אבל את התיקונים הכואבים צריך לעשות כבר עכשיו.
שלום ונתניהו קיצצו את קצבאות הביטוח הלאומי ב-14%. האמריקנים, הרואים במערכת ביטוח לאומי הסכם חוזי מחייב בין הממשלה לאזרחים, מתקשים להעלות על הדעת אפשרות כזו. השאלה המרחפת בשיח הציבורי היא: מי ישלם? אנחנו או ילדנו? אנחנו או זקנינו? על כך כותבים בעיתונים, מקיימים ימי עיון, מפרסמים מחקרים. מי יישא בנטל ההצלה של מדינת הרווחה?
סיפורי ההון, הפיננסים, השערים, הרווחים, כל ההמולה הבורסאית, הפסיקה לעניין את אמריקה. אפילו במדורי הכלכלה היא נדחתה לקרן זווית עלובה. מסך ברזל ירד בינה לבין האזרח האמריקני, גם בן המעמד הבינוני-פלוס. בעיניו, אלו שרידים של העבר, שצריך לשמר במוזיאון.
סיפור האהבה ושנאה של אמריקה עם שוקי המניות והכספים שלה פינה מקום לדאגות חיים אחרות, ממשיות הרבה יותר. ג'ובים ובריאות, פנסיה וגירעונות, עלויות המלחמה ותוצאותיה. דאגות של גדולים.
לוחצים על שלוש דוושות
בפעולה מתוזמנת, שעוד תילמד ותיחקר בבתי הספר לכלכלה, הפעיל המימשל בוושינגטון שלושה זרזים של צמיחה וגיאות: מדיניות תקציבית מרחיבה, מדינות מוניטארית מרחיבה ומדיניות (אפקטיבית) של פיחות חריף בדולר. ג'ורג' בוש הבן לא רק קיצץ מיסים, הוא גם הגדיל מאוד את ההוצאות הממשלתיות השונות. הפירצה התקציבית נעשתה בסיועו, בברכתו ולרוב גם ביוזמתו של הקונגרס, המתפקד כעת – שנה לפני בחירות – כמו הכנסת בימי החקיקה הפרטית המטורפת. הנגיד האמריקני, אלן גרינספן, דבק באדיקות בריבית של 1%, שאותה קבע לפני כשנה, ובכך הוא משמן היטב את גלגלי הפעילות העסקית. כסף בכמעט-חינם מוזרם בהמוניו למשק האמריקני.
כשאתה לוחץ על שלוש דוושות האצה, אמר לי השבוע פרופ' פול קרוגמן, הכלכלן המפורסם ביותר באמריקה כיום (בזכות טורו השנון והשנוי במחלוקת בניו-יורק טיימס), אתה לא יכול שלא להאיץ את הנסיעה של המכונית, אבל אתה חייב לדעת שהדלק במיכל ייגמר לך מהר מאוד.
קרוגמן נמנה על החוג הרחב של שונאי בוש, ותחזיותיו צבועות בעמדותיו הפוליטיות. למרות זאת, יש צדק כלכלי בסיסי בדבריו. קברניטי המשק האמריקני נוהגים עכשיו במה שנראה בעיניי (הישראליות) כחוסר זהירות מדהים. הם מזריקים ישר לורידים של המשק האמריקני תערובת של הרבה מאוד גרעון, הרבה מאוד כסף והרבה מאוד פיחות. מינון תרופות כזה אמור להבריאו.
לזמן קצר, אולי לשנה, זה יעבוד. זה כבר עובד: האבטלה נסוגה, ההשקעות גדלות, הקונים, כאמור, קונים. מדובר בתערובת של סמי מרץ במנת יתר, שמסוגלת להקפיץ על רגליה כל כלכלה, יהיה מצבה אשר יהיה. אבל, לזמן ארוך יותר, מדיניות מופקרת כזאת יוצרת הזיות, חוסר שווי משקל ואינפלציה.
פרופ' סטיב האנקה, פובליציסט כלכלי ידוע נוסף, שיושב בקצה האידיאולוגי ההפוך מפרופ' קרוגמן, לא מפיק אזהרות שונות. מיד אחרי הבחירות, אמר לי פרופ' האנקה, ייאלץ הממשל החדש, ואני מקווה שיהיה זה מימשלו של בוש, להעלות מיסים ולהעלות ריבית. המלחמה של אמריקה בטרור האיסלמי, היא סיפור יקר, ואי אפשר לשלם עבורה במילים. העובדה ששוק ההון האמריקני עדיין לא הבין זאת, רק מלמדת על טיפשותו הרבה.
כמו פרופ' קרוגמן, מצפה גם פרופ' האנקה לשובם של המיתון והאינפלציה. ההבדל: קרוגמן היה רוצה שהמפנה יבוא לפני הבחירות, הנקה שהוא יבוא אחריהן.
יהלולך זרים ולא פיך
מרחוק הכול נראה אחרת. השבוע קראתי שתי סקירות על המשק הישראלי. בפתיחתה של הראשונה נאמר: ישראל היא משק מתקדם, משגשג ומבוסס על יצוא. התוצר לנפש בישראל גבוה. אומנם הצמיחה של הכלכלה הישראלית פיגרה אחרי פוטנציאל ההתרחבות הטבעי שלה, אך זהו מצב בר חלוף. על אף ההתנגדות השוצפת של קבוצות האינטרסים השונות, הממשלה הישראלית צפויה להוציא לפועל את כוונותיה לכווץ את המגזר הציבורי, להמשיך בהפרטה ובליברליזציה של השווקים. בקיצור, נופת צופים.
בפתיחתה של הסקירה השנייה נאמר: האינדיקטורים הכלכליים של ישראל לא מצביעים על התבססות של ההתאוששות. אנו מעריכים שתימשך העלייה בשיעור האבטלה. ביצור התעשייתי חלה ירידה, מדד המסחר הקמעונאי היה במגמת ירידה, המדד המשולב למצב המשק ומדד מנהלי הרכש המשיכו להצביע על התכווצות. בקיצור, שוד ושבר.
את הסקירה הראשונה כתבו כלכלנים של חברת דירוג האשראי האמריקנית סטנדרד אנד פורס. היא חיובית, אפילו נלהבת, ואף שאינה מבשרת עלייה בדירוג של ישראל, על הורדת הדירוג כבר אין מה לדבר. סטנדרט אנד פורס ממקמת את חולשת הכלכלה הישראלית בחוב ממשלתי גדול, ובמצבה הגיאו-פוליטי והביטחוני הרעוע. חוץ מזה, העניינים תחת שליטה ואת הזינוק בצמיחה אפשר כבר למשש.
התחזיות של סטנדרט אנד פורס זהירות ואפילו שמרניות, אבל הטון עושה את המוסיקה. לשנה הבאה הם צופים צמיחה איטית של 1.8% בתוצר המקומי. גירעונה של ממשלת ישראל ירד לפי תחזיתם, ל-3.8% מהתוצר. יחד עם זאת, לאורך כל סקירתם על ישראל מבליטים בחברה את החוב הממשלתי הכבד, לעומת רוב המדינות שאיתן מושווית ישראל. וכאן מתווסף כמובן הסיכון הפוליטי והביטחוני, שמשפיע לרעה על השקעות זרות בארץ. לצד החיוב מציינים בסטנדרד את החוב החיצוני האפסי של ישראל, את איכות כוח האדם, את מגזרי ההיי-טק, את היצוא ואת מה שהם מכנים כשיפור מתמיד במדיניות מאקרו כלכלית ובכיבוש האינפלציה.
זו איפה תמצית האופטימיזם של סטנדרט: בעוד שנתיים, אם הכל ילך בסדר, יחזור התוצר לנפש לרמתו לפני 3 שנים.
את הסקירה השנייה כתבו הכלכלנים של בנק הפועלים. המיתון לא הסתיים (אפילו ההתכווצות של המשק לא הסתיימה) וגם בשנה הבאה נמשיך לדשדש בבוץ הקפוא של ההאטה. השמיים, בקשו רחמים על כלכלה שכזאת.
איזה תיאור נכון יותר? התשובה, כרגיל בתורת הכלכלה, שניהם. מנקודת המבט של הכלכלן הישראלי, העוקב בעייפות מצטברת אחר הדיאלוג הסהרורי והלא נגמר של נתניהו ופרץ, המצב עדיין רע. מנקודת המבט של הכלכלן האמריקני, הרואה את ראשי המשק הישראלי חותרים לפתרון הבעיות הקשות כבר עכשיו, ולא בעוד חמש שנים, ישראל נתפסת כאחראית ונבונה. בסקירתם על המשק הישראלי חוזרים ומדגישים הבחורים של סטנדרט אנד פורס את הנחישות של הרפורמות בישראל. הם מתפעלים מכך וחושבים, בעומק ליבם, איפה התעוזה של ממשלנו?
בעוד שנה אמר לי השבוע בקנאה בכיר במשרד האוצר האמריקני, רוב הרפורמות הגדולות, הקיצוצים בבשר החי, יהיו כבר מאחוריכם. הן עוד יהיו כולן לפנינו.
לפנייה לכתב/ת 
סבר פלוצקר. בעוד שנה, האמריקאים יקנאו בנו
מומלצים
