יש לנו ארץ נהדרת

לאחרונה צדה את עיני ידיעה צדדית אחת באחד העיתונים: חברת תרופות שוויצרית תקים בישראל מפעל ביוטכנולוגי בהשקעה של מיליארד שקלים. מדוע ידיעה כזו נמצאת בשולי מדור כלכלי ולא בקדמתו? מדוע יש שם במקומה ידיעה משמימה על התבטאות אווילית של איזה פקיד ומה שהשיב לו יריבו?

אולי ידיעת המיליארד מפוקפקת, ואולי היא נחשדה על לא עוול בכפה (אך ידיעה מפוקפקת לא חייבים לפרסם). ואולי ישנם כמה כתבים כלכליים שקשה להם לסלוח לתעשייה שנפחה בפרצופם את הבועה אשר (חלקם) עזרו לנפח, ולכן גם בתקופה שחונה כמו זו הם מעדיפים להשאיר ידיעות אופטימיות שקשורות לטכנולוגיה בשוליים. כי זה לא המקרה היחיד.

כולם מבינים הכי טוב

ואולי זה בגלל שעובדות לא בהכרח מפריעות לתיאוריות כשאתה כלכלן. הרי כולם אצלנו מבינים הכי טוב בהכל - שחקני כדורגל הם גם פרשנים, שחקני קולנוע הם גם במאים, עיתונאים הם גם פוליטיקאים. ואם הכלכלנים (שמבינים גם בביטחון ובפוליטיקה בינלאומית, כמובן) החליטו שלא יהיו פה השקעות בלי שינוי במצב הביטחוני, אז לא יהיו.

"אין דבר שהוא מעבר למידה" אמר האורקל של דלפי. הישראלי שמבין בהכל, גם מצטיין בהכל, למעט הדבר הזה בדיוק: חוש מידה. כשהוא אוהב את עצמו זו אהבה עזה, וכשהוא לא - אז הוא ממש סולד מעצמו. זה מה שהוליד את תסמונת "הישראלי המכוער" - לא כל-כך האופנה של להיות מכוער, כמו האופנה של לדבר על הכיעור, שלנו ושל המדינה שבה אנחנו חיים.

לא שכיף כל-כך לחיות כאן, אבל לפעמים העסק יוצא קצת מפרופורציות. לא צריך לטמון את הראש בחול, אבל גם לא עוזר לדפוק את הראש בקיר, ובסופו של דבר, עם כל כמה שאנחנו לא במיטבנו, אז יש סיכוי טוב שאנחנו גם לא גרועים כמו שנדמה לנו.

גונב ברזים וגאה בזה

ובכל זאת, לא מעט אנשים אינטליגנטיים מאד מדברים על הישראלי המכוער הזה (או על "הישראלי הממוצע", שהוא גירסה תקינה פוליטית של אותו יצור). זהו הישראלי ששונא לעמוד בתור, ולכן הוא רץ למקום שבו יש תור ומייד מתחיל לעקוף. זה ההוא ששונא לשלם, ולכן הוא לוקח שניים מכל מה שחינם ומדי פעם גם ממה שלא. הישראלי העצבני, צר העין, שלא מפרגן, נוהג כמו אידיוט ועושה תאונות.

הישראלי השוביניסט, הגזען, שמכה את אשתו ויורק קליפות גרעינים על ילדיו, וגונב ברזים ממלונות בטורקיה. ועוד גאה בזה.

לכאורה, יש כאן מעשה פלאים - תוך שנים מספר עבר הישראלי עם הגניוס המיוחד מטמורפוזה מוחלטת ליצור דוחה שכזה. והוא גאה בעצמו ובוש בעצמו בדיסוננס בלתי נגמר. אבל אין כאן שום פלא - פתולוגית, מדובר באותה תופעה. אותה מחלה רק בצורה אחרת.

מטבעה של הפרעת האישיות הנרקיסית, שהיא נעה בין שני קטבים: כשם שהנרקיסיסט יכול להתפעל ולהתבשם מעצמו עד כדי מגאלומניה, כך הוא גם עלול להימלא בתחושת נחיתות עד כדי גועל עצמי. כשהוא נכשל, כשהאמון הבלתי מסוייג לכאורה שלו בעצמו לא עומד במבחן המציאות, האגו שלו מתרסק לרסיסים ואהבת החיים שלו מתחלפת בשנאה עד כדי תחושה אובדנית. אני לא חסיד גדול של פסיכואנליזה, אבל תודו שזה מתאים.

מעמידים את המיתוס למבחן

בואו נעמיד אחד מהמיתוסים הגדולים על הישראלי המכוער למבחן: מאיפה בדיוק הגיע הדימוי הזה של הישראלי שאוהב לקבל דברים חינם? כלומר, ברור שאנחנו אוהבים לקבל הכל חינם, אבל מי אמר שאנחנו יוצאי דופן בזה? מה, ל-KaZaA ו-eMule אין עוד מאה מיליון משתמשים בארה"ב ובאירופה? בסין לא משכפלים 92 מתוך כל 100 עותקים של כל תוכנה?

"שיעור הפיראטיות בישראל גבוה משמעותית... משיעור הפיראטיות בארצות המערביות המפותחות", טוען היחצ"ן של BSA באתר הישראלי של הארגון. זה לא נכון וזה מעולם לא היה נכון. כשהמצאנו לעצמנו את הכינוי "מדינה של דיסקט אחד", שגשגה בכל העולם תעשייה פיראטית חסרת תקדים של העתקת תוכנות, שאנחנו היינו בה גורם משני ביותר. גם היום, עם 37% פיראטיות (נתוני BSA), ישראל נמצאת הרחק מאחורי שכנתה מצריים (52%) מצד אחד, וגם מאחורי מדינות שבכלכלות שלהן אנחנו מתקנאים מאד, כמו ספרד (47%), אירלנד (42%) או טייוואן (43%).

מילא שיש לנו רגשות נחיתות, אלא אנחנו מתעקשים גם להעניק להם ביטוי לירי במטבעות לשון ציוריים אבל פאתטיים, דו-משמעיים, שבהם אנחנו הכי טובים במשהו, אבל גם הכי עלובים. והעניין הוא שאנחנו לא זה ולא זה. אנחנו לא כל-כך מדינה נהדרת עם אנשים נהדרים, וגם לא כל-כך ארץ אוכלת יושביה. סתם חלקת לבאנט שכלואה בין העולם הראשון לשלישי ומאד רוצה להיות מיוחדת - לטוב או לרע. יש פה כל-כך הרבה מה לעשות שממש אין לנו זמן לזה.