תעוזה פתאומית

יאיר לפיד, ערוץ 2, 21:30

שימו לב, הערב יהיו כאן: בנימין נתניהו, עמיר פרץ, אניטה, ריטה, רמי, ריקי, מיקי, תיקי, צ'יקי, מוקי, פילוני, אהרוני, מוני וביל קלינטון – וכל זה לפני הפסקת הפרסומות הראשונה! זה, בערך, מה שאומר הפרומו הנוכחי של יאיר לפיד, ובצדק; לפיד יכול לארח כעת את כולם, ללא הבדלי דת, הכנסה שנתית או תיק בממשלה. תוכניתו היא בלנדר. תראו לי ישראלי אחד, לא חשוב מאיזו עדה, שיסרב להתארח אצל לפיד. לפיד ועורכת תוכניתו המוכשרת, דפנה שפיגלמן, יכולים להפסיק לערוך; הם יכולים לשחק רולטת-שמות כל השבוע, וכל שם שעליו יעצרו יואיל להטריח את עצמו לאולפן. זה כמעט קל מדי, אבל זה גם נכס עיתונאי.

ייאמר לזכות לפיד, כי הוא אינו ממהר לפרוט אותו למזומנים מדי תוכנית. כן, הוא יכול, באשר יחליט, להקפיץ לאולפן את מירי בוהדנה, אבל לצידה – לפניה, למעשה – החליט אמש לפיד להקדיש אייטם מסוכן ולא בהכרח פופולרי לדניאלה יואל, מנשות אירגון "וואץ'" המקיימות משמרות פיקוח ותיעוד במחסומי צה"ל בשטחים. יואל היא אשה רהוטה ואיכפתית, שסיפרה לעם ישראל, בפריים-טיים, אצל המאמי הלאומי, על פלסטינאית שחיילים במחסום לא הניחו לה לעבור והיא ילדה תאומים מתים. ועל חייל שהתחנן בפניה להגיש נגדו תלונה רק כדי שיוכל לצאת משם. אלו סיפורים שמרבית קוראי "הארץ" מעדיפים לדפדף במהירות כאשר גדעון לוי מתעקש להקדיש להם שני עמודים. ואמש, כך לפתע, אצל יאיר לפיד.

זו החלטה עריכתית המעידה על תעוזה כלשהי מצד לפיד, אבל יותר מזה, על היותו ססמוגרף רגיש מספיק של הקונצנזוס הישראלי; לפיד חש את רעידות האדמה הקטנות המתחוללות כאן, כולל זו האחרונה, החזקה מכולן, האולמרטית. משהו זז בקונצנזוס, ולפיד ממהר לזוז בעקבותיו ואף להקדימו בכמה סנטימטרים. כך הפך ללפיד. כך הפכה אמש תוכניתו – בחלקה לפחות – לרגע משמעותי.

שליש מאוכלוסיית ישראל הם ילדים. ישראלים סוגדים לילודה בדבקות של עבודת אלילים, אלא שלאחר שהחבילה המצווחת נדחפת לידיהם למשמורת של 18 שנה מינימום, הם חוטפים רגליים קרות, מרימים ידיים נואשות, ומחפשים פיתרון זמני. הפיתרון הזה יכול להיות כל מקום, אדם או הסחת-דעת שיספגו את הארטילריה של צאצאם למשך שעה-שעתיים ויאפשרו להם להרגיש שוב, ולו לרגע, את טעמה המשכר של החירות האנושית.

עד היום, נאלצו ישראלים להושיב את טפם מול "בייבי מוצארט" – קלטת שסופה להסתיים. אבל מהשבוע, מבטיח "בייבי", ערוץ חדש לבני 0 עד 3, למגנט את עוללכם למסך מרגע ההצמדה ועד שהילד יגיע לגיל שבו ניתן יהיה לשאת ולתת איתו על הודנה זמנית.

צפיתי ב"בייבי". לא הבנתי כלום. זמן-מסך רב במיוחד, הבחנתי, מוקדש לחיות מכל הסוגים –כמו מתוכננים כל התינוקות להפוך וטרינרים כשיגדלו. בתוכנית "בים ובם אוהבים חיות" נקלעתי ללולאה בזמן, בשעה שגיבורי התוכנית – שתי חיות בד לא מזוהות – שוררו: "הארנב הוא קטן ומתוק! הארנב הוא חמוד כמו תינוק! אר-נב! אר-נב!". הכל היה איטי מאוד, מופז מאוד, רפטטיבי מאוד – בעליל כל מה שממגנט פעוטות ומנטרל אותם.

"בייבי" הוא ערוץ מושלם, אם כן, לישראלים תאבי ילודה; הוא מלתחה אלקטרונית המאפשרת להם להפקיד את הצאצא המעיק למשמרת, ולקבלו בחזרה כעבור מספר שעות. אם בשביל זה הבאתם ילדים לעולם, אולי מגיעה לעולם איזו התנצלות קטנה מכם, שכן אתם, במילה אחת, אר-נב.