יש מתייוונים טובים

באשר אתם קוראי "ידיעות", "מעריב", "הארץ" ו"מכביתון", ה"ניו יורקר" הוא יצור מהחלל החיצון, דובר שפה זרה ומוזרה, סקס אחר של עיתונות. אין לו כמעט צילומים. יש איורים. כתבה ממוצעת יכולה להמריא גם ל-10 אלפים מילה. הטקסט רץ את ריצת המרתון שלו לאורך עמודים על גבי עמודים ללא עצירה להתרעננות. טובי הכותבים שידעה אמריקה בעשרות השנים האחרונות, עורכים מיתולוגיים, סיפורים שלוו לאורך שנים בידי כתבים שניתנו להם הזמן, התקציב ואורך הנשימה. עיסוק תמידי באמנות, מוזיקה, ספרות, שירה והומור תוך שמירת קשר רציף עם העיר הגדולה והמתרחש בה – או, לכל הפחות, עם העיר הקטנה הידועה כאפר-איסט סייד, מנהטן, והמתרחש בה.

ה"ניו יורקר" הוא הרבה יותר ממגזין שבועי; ה"ניו יורקר" הוא האליטיזם בהגדרתו, שומר הגחלת. זה לא אליטיזם נוסח "הארץ", הנשמר בעיקר מתוקף הצהרות חוזרות ונשנות בעניינו ודבקות מרשימה בפורמט הלא-טבלואידי; זהו אולטרה-אליטיזם של מי שמוציאים מגזין גבה-מצח לקוראים גבוהי-מצח המוצאים זמן לעיין בו בין ביקור באופרה להתרווחות במרפסת הפטנהאוז המנהטני. מגזין ליודעי קרוא, למיטיבי לכת ליטרלית ולמי שמבקשים להפוך לכאלה. ה"ניו יורקר" הוא מסורת של מצוינות כתיבתית ועיתונאית, של דייקנות הגובלת בצייקנות; מחלקת אימות העובדות של העיתון היא כבר חצי-מיתולוגיה.

ה"ניו יורקר" הוא המקום האחד שבו לא מתבצעות פשרות, וגם אם כן (כגון בשלב שבו החדירה העורכת טינה בראון לראשונה צילומים לעיתון) אז לאט ובעדינות ובהצנע-לכת. ה"ניו יורקר" מפסיד כסף מיום הקמתו. זה לא משנה; חשיבותו הפרסטיז'אית למו"ל, קבוצת קונדה נסט, משמעותית יותר. לא היה הורג את אחד המו"לים הגדולים בישראל – לבחירתכם – להקים לנו ניו יורקר מקומי, מקום מואר ונקי שבו נוכל לקרוא את טובי הכותבים והעיתונאים כאן, ללא הגבלת מיכסה ומקום ותוך שימוש אפסי בצבע האדום ובשירותי רכילאות. מקום שבו מילה אחת שווה אלף תמונות. מקום שבו נרגיש בבית. אם כבר להפסיד כסף, לפחות שיהיה בסטייל. (רענן שקד)

לגויים יש את ג'ון ווטרס ו"מופע הקולנוע של רוקי". העם היושב בציון מסתפק באורי זוהר ו"מציצים". פעם, בשנות השמונים, הוצג הסרט הזה בהקרנות כמעט-חצות בקולנוע "פריז" המיתולוגי, שעל חורבותיו ברחוב הירקון התל-אביבי ניצבות היום פיצוציה וחנות לתשמישי קדושה. לפני כשנה, כשיצא הסרט בהפצה מחודשת במלאת 30 שנה להיווסדו, טרחו לצפות בו 20 איש לערך, והוא הוסר מהאקרנים כלעומת שבא. זהו.

לקולנוע הישראלי אין כמסתבר – וחבל שכך – סרטי פולחן של ממש. לו רק היתה גם לנו סיבה לבוא לסרט דובר עברית עוטי תחפושת ומצוידים באורז. אבל למה נתחפש, ולמי? לסרג'יו קונסטנצה?

לקולנוע הישראלי יש ציטוטים, לא סרטי חצות. "הפוך גוטה, הפוך", לא מונטי פייטון. "גבעת חלפון", "הלהקה", "צ'ארלי וחצי" – כולם נכסי צאן ברזל של אמנות הסרט המקומית, כולם זוכים לאחוזי רייטינג נכבדים עם שידורם החוזר ונשנה בטלוויזיה. אך נסו להקרינם בהצגות חצות, ותגמרו עם לא יותר מקומץ רוכשי כרטיסים, שהצפייה האקטיבית, המשתתפת, עטורת הטקסים הפנימיים, החיונית כל-כך להגדרתו של סרט כ"קאלט", אינה ממש הסיבה שלשמה טעו למקום.

הסיבה לכך פשוטה. סרטי פולחן צומחים מתוך השוליים החתרניים, והם מבטאים אלטרנטיבה אסתטית ואידיאולוגית לעשייה הקולנועית המקובלת, השלטת. לקולנוע העברי מעולם לא היו באמת שוליים כשם שלא היה לו באמת מיינסטרים. וכך, "מציצים" נשלף כמעט בעל כורחו מלב העשייה כדי לשמש מה שמעולם לא חפץ להיות – "קאלט" כחול לבן.

רק סרט אחד – ואת הקביעה הזאת יש להביא בשם אומרה, פיני שץ מסינמטק תל אביב – ראוי אולי לתואר התשובה הישראלית ל"מופע הקולנוע". זהו "הכוכב הכחול" של גור בנטוויץ', שהתנחל משך כשמונה! שנים על אקרני הסינמטק, שם הוצג בהקרנות חצות בפני קהל מעריצים נלהב ומעורב. ואולי הוא-הוא בעצם סרט הפולחן העברי הראשון. (שמוליק דובדבני)

לא במקרה אין לאמנות האנדרסטייטמנט שם משכנע בעברית. איכשהו טרם השכלנו לאמץ אותה די הצורך. אצלנו יש "ים של דמעות", בעולם הגדול זה לכל היותר "cry me a river" או "Still my guitar softly weeps". אמנות ההגזמה – האמא של סרטי הבורקס, מפעלותיו של דן שילון, הרומן הרומנטי הישראלי המתחזה לספרות קנונית והזמר הבכייני עד אין קץ – היא עדות לכך שעדיין לא התייוונו מספיק.

אנחנו עם שצועק לאלוהיו בבתי כנסת במקום לשיר בהרמוניה. בשום מקום לא כתוב שהוא כבד שמיעה, ובכל זאת זועקים לשמיים. אנחנו מדברים בידיים מונפות לצדדים ובמחוות ענקיות, כאילו לא די במלים עצמן להבהיר למה התכוונו. אנחנו מתנהלים בעולם מתוך חשש מתמיד שמא לא יבינו אותנו, אלא אם כן נגיש את פרי יצירתנו לזולת בצורת מקדח שמחורר לו קצת את המוח. מן הסופרלטיבים המתלהמים בפרסומות העבריות ועד לניהולם של סקנדלים ספרותיים, אנחנו נוקטים בלשון, בדימויים ובאפקטים אבסולוטיים, חד משמעיים, שחורים-נגד-לבנים ולהיפך. גוונים של צבעי מים נדחקים הצידה והחוצה מן השיח התרבותי שלנו ומתוך מוצרי-התרבות עצמם. ומי מפסיד? רק מי שלא יודע להתייוון.

כי תרבות שמאמינה כל השנה בכוחם של עשרה טון פנסים, לא מבינה באמת את עוצמתו של נר אחד ברוח. היא תבחר בזיקוקי די נור כדי לגרש את החושך, ותישאר באפלה היחסית שלה כשישיבו את נשמתם לבוראם בשריקה. אז איך אומרים אנדרסטייטמנט בעברית? יש למישהו רעיון? ויש לכם רעיון איך מייבאים אותו? (אריאנה מלמד)

הטלוויזיה בארץ, אחרי כל הביקורות, היא כמעט נורמלית. לאט לאט (לאט מדי, האמת), אפילו התפתחה לה עשייה מסויימת וקבועה בתחום הפקות סדרות המקור. כשמדברים על דרמות, אפשר כבר לספור על יותר מאצבעות יד אחת את הדברים האיכותיים והמושקעים שנעשו כאן בערוצים השונים: "הבורגנים" (yes+ וערוץ 2) , "שבתות וחגים" (ערוץ 3), "טירונות" (ערוץ 2), "תיק סגור" (ערוץ 10), "אהבה בשלכת" (סתם, סתם).

הבעיה העיקרית נעוצה בתחום הסיטקום, שנראה לעתים רבות כאח החורג והדחוי של התעשייה. האם חסרים חומרים לסיטקומים נורמלים בארץ? ממש לא. האם הבעיה היא כספית? ייתכן, למרות שפרק בסיטקום זול יותר מפרק בדרמה. האם חסרים כותבים מוכשרים? פעם, אולי. היום יש שיפור מגמתי, על אף שגם אלה מעדיפים להתמקד בכתיבה לתוכניות הבידור למיניהן.

מעבר לכך, מדובר בז'אנר שעובד מצוין כשהוא עובד, והוא טוב מאוד גם למפרסמים. אז למה, למעט חריגים בנוף הטלוויזיוני, כמו "קרובים קרובים" ו"שמש" (יש מי שיגיד שעצם הזכרתן באותו משפט היא חילול הקודש, אבל מדובר בשתי סדרות שהיו גם מצליחות וגם פופולריות), שכמעט 15 שנה(!) מבדילות ביניהן - לא נוצרה כאן תרבות אמיתית של סיטקומים טובים? הסיטקום הטוב (ובכלל) היחיד שאפשר להצביע עליו היום הוא "החיים זה לא הכל", שעונתה השלישית נקנתה בייסורים ותעלה מתישהו בחורף-אביב 2004. זה לא מצחיק, זה עצוב.

נכון, להצחיק זו אחת העבודות הכי קשות שיש, אבל הנה, רק בשביל התנעה, כמה רעיונות שיכולים לקרום עור וגידים אם מישהו רק ירים את הכפפה: "הלשכה" - הגירסה הישראלית ל"כן, אדוני השר", קומדיה על המתרחש מאחורי הקלעים של לשכת ראש הממשלה רוויית התככים; "הקרייה" - האנטיתזה ל"טירונות", סיטקום על חייהם הקשים מנשוא של הג'ובניקים; ו"קופאיות" - על ההוויי של קופאיות "כרטיס מועדון". אז נו, יש קונים? (זוהר ישראל)

היה היתה ארץ שחי בה עם מוכשר ויצירתי. אלא שהארץ סבלה מעוני ומצוקה כלכלית. חוץ מבני המעמדות העליונים, נאלצו תושביה להסתפק במועט. בנוסף היתה מבודדת משכנותיה, ולא יכלה לקיים איתן קשרי מסחר הדוקים, או להיות מושפעת תרבותית באופן טבעי ושוטף. עד כאן נשמע לכם מוכר?

אך במקום לפתח אובססיה כלפי הנוצץ והיקר, במקום להתאהב במוצרים וברעיונות תוצרת חוץ, שנראו חדשים ומבריקים על רקע נופי הארץ העתיקים, קרה לאנשי הארץ דבר משונה. בהשפעת מסורת רוחנית מפותחת, הם למדו להעריך את היופי של הפשוט, הצנוע והבלתי מקובל. הם שאבו השראה מיופיו של הטבע בארצם, מחיי המחסור הכפויים, וכן מתחושת הבידוד והעצב. התפיסה האסתטית והרוחנית שהתפתחה באותה ארץ, נחשבת היום לנכס תרבותי יקר ערך, מהבודדים שמציבים אלטרנטיבה אמיתית לתרבות גלובליסטית קיטשית, מוגזמת ומפוטמת.

וואבי-סאבי הם צמד מושגי מפתח בתרבות היפנית, שמתייחסים לכל הקשור באמנות ובטעם - מארכיטקטורה עד שירה - אבל גם לדרך התנהלות בעולם. את המושגים החמקמקים מנסה לתאר הארכיטקט ליאונרד קורן בספרו "וואבי-סאבי" (בהוצאת אסיה): "וואבי-סאבי הוא יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים וחסרים… זהו מצב של חסד שמגיעים אליו באמצעות תבונה מפוכחת, צנועה וכנה."

יש באיכות של וואבי-סאבי משהו מיידי שמייצב את הנפש, מחזק ומרגיע. התפיסה של צמצום חיצוני מעוררת כוח פנימי. האם זה לא עדיף על התחזות למה שאנחנו לא, ורדיפה אחר הזוהר-עלק, הממלכתי, הצעקני, והגרנדיוזי? (הגר ינאי)

כמו מזג-האוויר, גם על השעות שבהן נפתחות הופעות רוק בארץ, מדברים כבר שנים. מדברים הרבה, ואיש אינו עושה דבר. בלונדון, ניו-יורק, פאריס ועוד כמה ערים קטנות ואזוטריות ברחבי העולם, עולים על הבמות שמות כמו הרולינג סטונס, בוב דילן ויו-2 בשעות כמו שמונה בערב. מקסימום תשע. ותאמינו או לא, ההופעה נפתחת בדיוק בשעה המובטחת.

בארץ, אין מה לדבר על הופעה שהשעה הרשמית שלה היא לפני 22:00. שעת הפתיחה המעשית תהיה בדרך כלל שעה אחר-כך. מה שאומר שאנשים עובדים, בני-נוער שאין להם רישיון נהיגה, או סתם אנשים שאוהבים לישון, מתקשים ללכת להופעות. בעלי המועדונים מאשימים את הקהל (שתמיד מגיע ברגע האחרון) ואת האמנים (שצריכים לעבוד בשעות היום כדי להתפרנס); הקהל מאשים את בעלי המועדונים (שלא מתחילים את ההופעות עד שאחרון קוני הכרטיסים הגיע, לא משנה מתי); והזמרים מאשימים את כולם.

אז ביננו, למי אכפת מי אשם. כולנו אשמים, אבל הגיע הזמן לשנות את זה. הופעת רוק לא חייבת להיות חוויה לילית מורטת עצבים. אין שום סיבה שאי אפשר יהיה ללכת להופעה בשעה סבירה, להספיק לחזור הביתה (אפילו באוטובוס אם רוצים) ועדיין להיכנס למיטה בשעה הגיונית.

נכון, הימים שבהם להקות היו עולות על במת הרוקסן בשתיים בלילה (שעה רשמית 23:00), כבר לא איתנו, ועדיין, כשהופעה מסתיימת ב-24:30, זה אומר שהקהל הפוטנציאלי מצטמצם באופן ניכר, בוודאי בהופעות שנערכות באמצע השבוע. בעידן ההורדות מהרשת, ההופעות החיות הופכות לכלי הפרנסה העיקרי של האמנים. אם הם רוצים להרחיב את קהל היעד שלהם, הקדמה של שעת ההופעות, היא צעד הכרחי. (גבע קרא עוז)

על איזה ספר התנפלו הישראלים ללא אבחנה? "הארי פוטר ומסדר עוף החול". מה העדיפו לראות בטלוויזיה? חדשות ערוץ 2. איזה דיסק זכה לאחרונה לביקוש מיוחד בחנויות? "כוכב נולד". ומה היה הסרט הנצפה ביותר בבתי הקולנוע בישראל? מישהו יודע? מספר הכרטיסים שנמכרו ידועים רק למתי מעט בתעשייה, והם שומרים עליהם בקנאות צבאית. פה ושם, בעיקר כשזה נוח להם, משחררים המפיצים מספרים שקשה לאמוד את תקפותם ולדעת כיצד להתייחס אליהם. וממש לעתים רחוקות, אנחנו מודים למזלנו הטוב על עצם שנזרקת אלינו מכיוונם של מגזינים זרים, שמזכירים את ישראל בשורה אחת.

מדוע אזרחי ישראל שונים מאזרחי ארצות-הברית או בריטניה? ולא מדובר רק בסקרנות בלבד, הגם שהיא לכשעצמה לגיטימית לגמרי. האם באמת יש צורך להסביר את מה שמובן מאליו במדינות מתוקנות, שנתוני מכירות הם כלי שמסייע לעמוד על טעם הקהל? שהם עוד מרכיב במכלול שלם של אספקטים שמבקרי תרבות, וקולנוע בפרט, מתייחסים אליו, מנתחים אותו ומתעמתים איתו בכתיבה על יצירה? ששקיפות מלאה ופרסום מסודר של הנתונים הם ערובה לעיתונות שחשופה פחות למניפולציות של אינטרסנטים?

נכון, גם הוצאות הספרים וחברות התקליטים לא בדיוק נלהבות לשתף אותנו בקרביים של עסקיהם. אבל כאן יש מי שממלא את הוואקום: מוספי הספרות מפרסמים רשימות רבי מכר, לרוב אמינות ומקיפות; תחנות הרדיו משדרות מצעדים ומספקות תמונה מסוימת של השירים הפופולריים; ובחלק מהעיתונים, מצעדי די.וי.די, שמנפקים הצצה לטעם הקהל. אז למה שלא תהיה גם רשימת שוברי קופות בקולנוע בשפת הקודש? ובואו נודה, הציבור - אותו ציבור שמשאיר את מיטב כספו בכניסה לבית-הקולנוע, וההההוא זה שמניע את גלגלי העסק - פשוט מת על זה. (איתי קרני)

חנות קומיקס יהודית ראשונה ומרהיבה כבר יש לנו (קומיקאזה), הקומיקס העברי מרים את ראשו מעל למים במאמץ אמיץ (אקטוס טרגיקוס, דודו גבע ועוד) ואפילו ספר על קומיקס ישראלי שלא היה ולא נברא כבר ראה אור ("הגולם"), אז למה לא יהנה העם היושב בציון מתרגומי קומיקס איכותיים? זה לא שלא היו כאן. בחנויות המשומשים נערמות לגובה חוברות בפרוטה של "טקס" או "סופרמנים" מתורגמים ועתיקים, המודפסות על נייר עיתון גרוע ובאיכות הפרדה בלתי נראית.

אולי הגיע הזמן לעשות גם לז'אנר הזה את הכבוד המגיע לו, להבין שבארה"ב, צרפת ויפן הפך הקומיקס מזמן מזבל לילדים לצורת אמנות ראויה ומוערכת, ולקלוט שיצירות שמוגדרות כרומנים גרפיים כבר זכו ברבים מפרסי הספרות הנחשבים. נכון שיש שוק קטן, נכון שהדפסת קומיקס באיכות גבוהה מחייבת השקעה כספית נכבדת, אבל גם לנו מגיע לקרוא את "שובו של האביר האפל" הנהדר של פרנק מילר, את ה"סנדמן" המופתי של ניל גיימן ועוד רבים אחרים, בשפה העברית. מי תהיה ההוצאה שתרים את הכפפה? (נועה מנהיים)

שינוי קוסמטי בפניו של הקולנוע הישראלי הוא תהליך ארוך ומתיש, ועל כן, במקום לבקש קולנוע אחר, נבקש בית-קולנוע אחר. אני לא מתכוון לעוד סינמטק שמתיימר להביא סרטי איכות ובמקום זאת מקרין בפנינו את להיטי החודש האחרון שיצאו לספריות הוידאו. אני מדבר על המוסד האולטימטיבי לסינפילים (חולי הקולנוע): פרינס צ'רלס סינמה (PCC) הממוקם בלסיטר סקוור, לונדון.

מה כל-כך מיוחד בו? ובכן, המקדש הקולנועי הזה שהחל את פעילותו בגלגולו הנוכחי בשנת 1991, איננו נתון למרותם של מועצת האמנות הבריטית או לחלופין למפעל הפיס, ומכאן שמדובר במפעל עצמאי לחלוטין שחירותו מתבטאת במספר אפיקים: מחירים מופלאים - כרטיס במחיר פאונד וחצי לחברים; מזנון ובו משקאות אלכוהוליים שניתן להכניס לאולם (תענוג!); ומעל לכל התוכנייה. כן, כן, התוכנייה. לא עוד מרתונים צ'כיים ורטרוספקטיבות קנדיות, אלא סרטים (בעותקים משובחים) שמגדירים את מלאכת הפולחן בקולנוע.

אם חשקתם באחה"צ גשום בליווי מולי רינגוולד וסרטי שנות השמונים - קיבלתם; ואולי תעדיפו להצטרף לג'ולי אנדרוז לשירה בציבור על גבי האלפים? אין בעיה. וכשכל המתיקות הזו תימאס עליכם, תמיד תוכלו להתנחם בערב פשע מדמם ובו הצדעה, כפי שקורה גם השבוע, להרווי קייטל עם "כלבי אשמורת" של טרנטינו ומייד אחריו "רחובות זועמים" של סקורסזה. ובקיצור: יו ניימ איט. פרינס צ'רלס הז איט. (אהרון קשלס)

לבריטיים יש את שקספיר הנצחי, שמוצג גם כיום על הבמה הבריטית לצד רפרטואר עשיר ומעודכן של יוצרים עכשוויים כמו דויד הר. לצרפתים יש את מולייר ומצד שני את ז'אן ז'נה. באירופה יודעים שמגוון רחב ככל האפשר של יצירה לתקופותיה, הוא תעודת כבוד שמציגה חברה רב שכבתית, עשירה ומלאת תוכן. שם יודעים שהעבר לא נועד רק להתרפקות אלא בעיקר למתן פרספקטיבה שכל-כך חסרה לנו כאן.

אצלנו, לעומת זאת, לא כל-כך אוהבים להסתכל לעבר בעיניים, אלא אם שופץ, עודכן ועבר התאמה למה שהיינו רוצים שיהיה חלק מהביוגרפיה שלנו. עם ישראל אוהב אינסטנט, התעסקות קלילה, מהירה ושטחית בכריכה, אם אפשר, ולא בתוכן. בכל הנוגע להנחת יסודות ושיטתיות, אל תכעסו, אבל זו לא ההתמחות שלנו, ממש כמו שהזיכרון אינו חלק מהרפרטואר הישראלי - להוציא טראומות שגם בפרטיהן הציבור מדשדש.

אנחנו טובים בלבנות מהר ולחרב, לדחוק לשוליים ולאפסן בבויידעם. זה תופש לגבי ארכיטקטורה והיסטוריה, אבל זה נכון גם לגבי התרבות הישראלית וגיבוריה. זה בדיוק מה שקרה לתרבות היידית שנתפסה כגלותית ונזנחה, זה גם מה שקרה לרבים מגדולי היוצרים והאמנים בישראל, שהפכו להיות במקרה הטוב לזיכרון עמום בהארד דיסק הקולקטיבי ובמקרים קיצוניים יותר הושלכו לעת זקנה. זה בא לידי ביטוי בשפה שנדרסת ברגל גסה על-ידי מושגים ברי חלוף, עד כדי כך שהצגות כמו "עוץ לי גוץ לי" מאת שלונסקי נדרשות למילון שיסביר לא רק לזאטוטים למה התכוון המשורר במילה 'אנפילאות'. התרבות הישראלית ויוצריה נתפשים בעיני הציבור הישראלי, בשל מדיניות כושלת ארוכת שנים, כסוג של מזון מהיר, שנבלע ונשכח. אין תהליך עיכול, אין זמן להתענגות על הטעם, אין משמעות להתעסקות בפרטים או במרכיבי המנה שנועדה ממילא לסתום את החור שבבטן.

הדוגמא הטובה ביותר להיעדר זיכרון תרבותי באה לידי ביטוי בבחירת "לא נפסיק לשיר: כוכב נולד" כתוכנית העשור של ערוץ 2, שמעידה על הבלבול בין אפיזודות חולפות לנצחיותן של יצירות אמנות. תרבות האינסטנט אינה עומדת בפרמטרים הנוקשים שמציב ראי הנצח, והוא זה, שבסופו של דבר, הופך קיום של יחיד או של אומה לבעל משמעות. (מרב יודילוביץ')