הגירסה של הבמאי יוסי יזרעאלי ל'צור וירושלים', המחזה התנ"כי הנודע של מתתיהו שוהם על המאבק הגדול בין אליהו הנביא לאיזבל, נסיכת צור, היא אחת היצירות היומרניות ביותר שנראו על הבמה הישראלית. בעוד העיבוד היפה, שבנה יזרעאלי יחד עם יוספה אבן-שושן, מקצר את הטקסט ומתמקד בגרעין
העלילתי, הבימוי מתבסס על יצירה מוזיקלית מרשימה ומלודרמטית של גיל שוחט, שמלווה את ההצגה לכל אורכה. השאיפה, כמו בתפיסת ה'מיו - זיק דרמה' של ואגנר, היא ליצור סוג של דרמה פולחנית שתכה בנו בעוצמה של מיתוס.
אך בניגוד לאופרה, השחקנים נאלצים לדבר את הטקסט ולא לשיר אותו, ואצל רובם זה מוביל לדיבור רטורי מאולץ ולתנועה בימתית מלאכותית. במיוחד בולט הדבר לגבי איזבל בגילומה של יונה אליאן, הנעה במה שאמור להביע סוג של פיתוי נשי אולטימטיבי אך נראה כפארודיה מגוחכת על המלכה הרעה מהאגדות. גיל פרנק (אלישע) ואוהד שחר (אחאב) מצליחים לרגעים להאניש את הדמויות המיוסרות שלהם, אך גם הם נופלים בפח הבימוי המוחצן והמלודרמטי.
היחידים שמצליחים לאורך זמן לבנות נוכחות משכנעת ורבת עוצמה הם עודד תאומי (אליהו) ושלמה בר-שביט (אחיקר). אצל שניהם יש יכולת לדבר את הטקסט הפיוטי בפשטות בהירה בלי להתאמץ לצבוע אותו בצבעוניות תיאטרלית. אם יתר השחקנים היו לומדים מהניסיון העשיר של שני הוותיקים הללו ולא נסחפים אחר הפאתוס של המוזיקה והבימוי, ייתכן שההפקה כולה היתה מצליחה להגשים את ייעודה – להחיות בפנינו את המאבק הרעיוני המיתי המתגלה בדרמה ההיסטורית של שוהם.
