שולטת בשלט

הבייב המתבקש ב"פרנקו וספקטור" הוא מארק איווניר, שמשחק את עורך הדין סגלסון, ומקרין שילוב של יהירות עם ביטחון עצמי יענו עמוק שבדרך כלל עושה את זה לילדות. ברור. רק שמולו ניצב צחי גראד בתפקיד הבלש הפרטי נועם נאור, שמגיח בכל פעם עם איזו עלילה חדשה שקרתה לו בדרך להשגת איזו ראיה מכרעת. וזה, שימו לב, קרב לא קל בכלל, כי לגראד יש קסם חמקמק שעושה את זה להרבה מאוד בחורות, וכולן, משום מה, בטוחות שהן לבד בעניין.

כבר לא מעט פעמים שמעתי את זה בחדרי חדרים. בדרך כלל זה הולך ככה: בחורה מורידה מבט, מחבקת כוס קפה מהבילה, מתפתלת קצת ואז בודקת את השטח בזהירות: "תגידי, יצא לך לראות את צחי גראד הזה בטלוויזיה?". כשאני מהנהנת, מגיע ההמשך הבלתי נמנע: "איזה הורס הוא, נכון?". בפעם הראשונה שזה קרה לי (נדמה לי שזה היה כשעלתה "לתפוס את השמיים"), חייכתי בהקלה לאור הגילוי שאני לא לבד בתחום. בפעם השנייה סתם חייכתי. עכשיו אני כבר רגילה. אחרי הגיחה ל"הבורגנים" וסרט הקולנוע המקסים "ג'ירפות" שביים, גראד נחשב בעיני לא מעט ממכרותי לבייב הרשמי של האשה החושבת, דווקא בגלל שהוא לא בדיוק המועמד המתבקש, אבל גם ממש לא ההפך.

בימים אלו אני חווה מעבר לא פשוט מחיבה אוטומטית לילד הרע לפזילה עיקשת לאבא שלו, עם המבט הממזרי בעיניים שכבר ראה דבר או שניים. לא מדובר בתהליך קל. למעשה, זו הוכחה די משמעותית לכך שזהו, אני כבר מהגדולים. יותר מכל מיני תחנות משמעותיות בחיי (מי אמר חתונה ולא קיבל?) אני מוצאת את עצמי מוטרדת ממשמעות המעבר הזה, לבחורים שפעם לא זכו למבט שני ועכשיו עוברים בקלות את המשוכה. צחי גראד הוא רק דוגמה, וגם ג'וש ליימן מ"הבית הלבן", שעקף בסיבוב את סאם סיבורן, הוא רוב לאו, ויש עוד כמה.

"פרנקו וספקטור", אגב, עוברת לימי שלישי אחרי דודו טופז (למה בעצם? היא הרי סידרה חדשה יחסית. למה לבלבל את הצופים?). אוטומטית זה יגדיל ודאי את נתח הצופים שלה, שיכלול לא רק את שומרי השבת למיניהם, אלא גם את כל אלו שצריכים עוד לחזור הביתה מארוחת ערב אצל ההורים, ונוטים לעשות את זה ישר אחרי "ארץ נהדרת". אם עדיין לא יצא לכם לבחון אותה מקרוב, אתם מאוד מוזמנים. למרות שיש שם העתקה בוטה של סגנון סידרות בית המשפט האמריקאיות עד לשימוש באותה שפה בלי קשר לביטויים מקבילים בעברית (סגלסון: "זה היה טיול בפארק לעומת מה שאני אעשה לאורטל מחר"), "פרנקו וספקטור" מאוד ישראלית. בניגוד ללא מעט דרמות מקוריות מתמשכות אחרות, אין פה הרגשה שממציאים את הכל תוך כדי הליכה. לדמויות יש עבר, עומק, רגשות ומניעים. כל אותם דברים אלמנטריים שנדיר שעוברים בעברית, משתלבים כאן בצורה מעולה, ושני השחקנים הראשיים, משה איבגי ורונית אלקבץ, הם רק הדובדבן שעל העוגה הזו, שמכילה ליהוק מצוין, צילום ותאורה מעניינים, פסקול לא רע בכלל וכאמור, גם איזה בחור מעניין אחד או שניים. אז מה עוד אפשר בעצם לבקש? לא מעט, אבל נסתפק בזה בינתיים.

קטנה

מתי כבר תצא סידרת הצילצולים הסלולריים מבית אניטה פללי? העם ממתין