חנוכה: חג הנשים והחלב

יש לי מדבקת פגוש שכתוב עליה "גבר מי שמפחד מאשתו". עיצב אותה חבר טוב בעל מקטרת, מימדים של מקרר שתי דלתות, הסטוריה של מאגיסט בסיירת צנחנים ונטיה לגעור בקליינטים שלו כשהם מעיזים להתווכח. כשאשתו מתקשרת הוא מקבל מימדים של אמקור עשר, מרבה ללחוש ולהשתמש במילה כן. חלקכם מיד יסתכל סביב, ירים את האף ויגיד "לא פוחד ממנה בכלל", ויהיו מי שיקפצו ויגידו שמערכות יחסים נורמליות מושתתות על אהבה וכבוד ולא על פחד. אבל ביננו, חייכתם כשקראתם את האמרה הזאת? אז אולי בכל זאת משהו מוכר לכם, וקדימה, הלוא המדור הזה מעולם לא התיימר להיות פוליטיקלי קורקט או משהו כגון זה.

בהרבה עדות נהוג להניח לנשים לנוח בחנוכה. אצל האשכנזים הנשים פטורות מכל מלאכה מהרגע שבו הדליקו את הנרות ועד הרגע שהם כבים (מה שמסביר למה נרות חנוכה דקיקים כל כך), ואצל הספרדים הן בחופש ביום הראשון וביום האחרון של החג. מנהג נוסף הוא לאכול מאכלי חלב, ושני אלה קשורים זה בזה קשר אמיץ תרתי משמע.

אותנו לימדו שבחנוכה אוכלים סופגניות ולביבות. מה עניין החלב לכאן? השמן קשור לפך השמן הקטן וישנו גם מקור שאומר שהגזרה 'בשמן תטגנו!' נגזרה עלינו לא רק בגלל אותו נס גדול עם פך קטן, אלא גם בזכות היות החג בן שמונה ימים (שמונה - שמן), וגם בזכות החשמונאים, שהאותיות שמ"ן מככבות בשמם. כך או כך, בחנוכה משמינים כמו בכל חג יהודי.

החלב קשור לאומץ של נשות ישראל החסודות, שהשתמשו בו לצורך הצלת האומה כשהגברים הסתכלו על השעון וחיכו לפקודה לסגת.

בעת ההיא (בכלל לפני המכבים) צר צבאו של נבוכדנצר על עיר בשם בתול אשר ביהודה. בראש הצבא עמד שר צבא בשם הולופרנס, חייל קשה, בטח מצולק בכל מיני מקומות, שלא ידע חוכמות. נאמן למצוות נבוכדנצר, הולופרנס השמיד והרס ערים על גבי ערים בדרכו מנינוה מערבה והכניע עמים על גבי עמים. כשהגיע ליהודה, האיש כבר היה עייף מכל העניין, ורצה לסיים את העסק במהירות האפשרית, אם אפשר לפני הכריסטמס, ולחזור הביתה לילדים. בעצת העמונים והאדומים, הוא ציווה על חייליו לנתק את אספקת מי המעיינות לעיר.

אלא מאי? העניין התארך, ורק לאחר 43 ימים בלי מים גבר הצמא של התושבים כל כך, שהם פנו לפרנסי העיר וביקשו שיכריזו על כניעה. כמנהג היהודים, אלה התישבו והקימו ועדה וזאת החליטה על כניעה בתוך חמישה ימים. או אז הופיעה לפניהם אלמנה יפה ועשירה, יהודית בת מררי שמה, משבט שמעון, שביקשה שיחכו מעט עם עניין הכניעה. היא ביקשה רק ארבעה ימים, ואמרה שאם לא תופיע בחזרה בעיר, מבחינתה שיכנעו.

את תוכניתה היא לא גילתה לאיש, ורק ביקשה שיתנו לה ולאמתה לצאת מהחומות וללכת למחנה הולופרנס. פרנסי העיר, בהעדר כל תוכנית מדינית אחרת, למעט כניעה חד צדדית, הניחו לה לצאת וחיכו.

הגברת האמיצה (ואין לשכוח גם את אמתה) זחלה מתחת לחוטי התיל, דילגה מעל המוקשים וכמעט חמקה מסיורי האויב שאחד מהם תפס אותה לבסוף. כשהובאה למחנה האשורים, ביקשה לפגוש את הולופרנס שמיד נשבה בקסם יופיה. היא סיפרה לו שהעיר קרובה לכניעה. "עניין של מקסימום ארבעה ימים", אמרה ורכשה את אמונו. הוא התיר לה להשאר במחנה, ולא רק זה, אלא שגם הניח לה לצאת ולבוא כרצונה ולאכול את אוכל כשר, שהביאה לה אמתה מדי יום, בשק.

שלושה ימים ושלושה לילות התענתה יהודית במחנה האשורים. ביום שרתה את הולופרנס, ובלילה התפללה. בלילה הרביעי ארגן הולופרנס משתה גדול והזמין אליו את יהודית. היא האכילה אותו גבינה מלוחה להגדיל את צמאונו והוא שתה יותר יין ממה ששתה אי פעם ביום אחד. לאחר שהאדון סבא, השתכר ונרדם, תפסה יהודית את חרבו וערפה את ראשו.

לפנות בוקר היום הגורלי הופיעה יהודית בשערי העיר כשאמתה לפניה, מחזיקה ונושאת באומץ את ראשו הערוף של הולופרנס בשק. היהודים שמחו וצהלו ולקראת הבוקר שיפדו את ראשו של הולופרנס על חומות העיר. חיילי הולופרנס שמעו מה שקרה, ראו את הראש ונסו על נפשם. כך נצלה העיר, ולכם יש סיבה למאכלי החלב.

ולמה בחנוכה אם כל העניין היה בימי נבוכדנצר?

אני מכיר שני הסברים: אחד, שיהודית זו, שספר שלם קרוי על שמה, היא רמז או כוונה לביתו של מתתיהו החשמונאי, אחות יהודה המכבי.

ההסבר השני הוא שהולופרנס רצה להעביר את היהודים על דתם, ממש כמו היוונים, וממש כמו היוונים, גם סופו לא היה מוצלח. ביננו, זה נראה לי קצת דחוק. לדעתי, היות ולא ממש אפשר לאכול משהו אחרי ששומעים את סיפור חנה ושבעת בניה, סיפור בן התקופה, הלכו ושידכו בין סיפור יהודית לבין חנוכה כדי שבכל זאת יהיה שמח. בכל מקרה, ידוע שאת 'יום יהודית' ציינו עד המאה הרביעית לערך, ומאז נשכח.

ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, והמוטיב חוזר, זה לא מפתיע. יעל השקתה את סיסרא בחלב וראשו לא נשאר במצבו המקורי אחרי זה; חלב וראש. אחרי סיפור יהודית עלה סיפורה של עוד גברת חובבת ראשים ערופים, הפעם באמת מקורבת לחשמונאים. שלומית, סלומה של שטראוס, ביתה של שלומציון וביתו החורגת של הורדוס, ביקשה ממנו את ראשו של יוחנן המטביל: "תביא לי אותו על מגש", התעקשה, "ואני אהיה אליך נחמדה." (בטח הבטיחה לו משקה חלב קר) ביקשה וקיבלה את הראש, מונח על מגש.

ובעצם, אחרי הכל, אולי בגלל זהותו של הנערף לא נראה היה לאבותינו להשתמש דווקא בשלומית לחגיגת חנוכה והלכו על יהודית. הרי הרבה יותר פשוט לציין בשמחה עריפה של מישהו מעם שכבר לא קיים מאשר להתגדר בעריפתו של יוחנן המטביל ולהסתבך עם חצי העולם. מה שבטוח הוא, שאם לוקחים בחשבון שהגברת חשמונאית, מבינים מיד למה היהודים עושים כבוד ונותנים לנשים הקשוחות שלהן חופש דווקא בחנוכה. להתעסק איתן מילא, אבל דוקא בחג שלהן?

חומרים:

1/2 ליטר חלב

1/2 2 כפות דבש

גרידת קליפה מ-1/2 לימון

1/2 כוס רום

1/4 כוס עראק

קורט אגוז מוסקט טחון

קורט אבקת צ'ילי

הכנה:

2. מוציאים מהמקרר ומוסיפים את יתר המרכיבים, מערבלים בשייקר או במיקסר. שותים קר.

חומרים:

שני עופיונים, על עורם 

150 גרם (1 כוס) גבינת ריקוטה, או תערובת של ריקוטה וגבינה כחולה (רוקפור למשל)

1 כף חמאה (רק אם משתמשים בריקוטה בלבד)

1 שן שום קטנה קצוצה היטב, או חצי בצל שאלוט קצוץ. ממש רק לניחוח

3 כפות עשבי תיבול טריים קצוצים: עירית, טימין (עלים בלבד), פטרוזיליה, או שמיר

מעט מלח ופלפל

הכנה:

1. מחממים תנור לחום מקסימלי ומניחים קערה עם מים רותחים בתחתית התנור.

2. בקערה, טורפים את כל המרכיבים למילוי.

3. בעדינות, מפרידים בין העור והעופיון, ומחדירים את המילוי מתחת לעור.

4. מניחים את העופות, חזה כלפי מעלה, על תבנית צליה, ממליחים מעט ומפלפלים. צולים כ- 25 דקות, או עד שבדקירה בירך יוצאים מיצים שקופים. מגישים עם אורז לבן, מאודה, אפשר מעורבב עם אוכמניות.