שי גבסו, טייק דת

קשה להגיד אם שי גבסו, 19, עדיין לא הגיע לגיל ההתבגרות שלו, או שעבר אותו מזמן. הוא הכי שונא שאומרים את זה, אבל הוא נראה כמו ילד, מחייך כמו ילד ועדיין נשמע קצת כמו ילד. אין מה לעשות, אבל מגיל 13 הילד הזה מתנהג לחלוטין לא לגילו. עשר שנים כמעט מפרידות בינינו, ובכל זאת, אחרי כמה דקות של שיחה אני מרגישה שיש לו חתיכת פור עלי. אולי כולם נשמעים ככה בגיל הזה, מלאי ביטחון, נחושים, חסרי פחד ומוכנים ללכת עד הסוף, אני באמת כבר לא זוכרת, או שאולי גבסו הוא באמת מקרה יוצא דופן. בגיל 13, אחרי כמה אירועים שהוא עדיין לא מוכן לדבר עליהם אפילו עם החברים הכי טובים שלו, הוא החליט לשנות את החיים שלו ולחזור בתשובה. בזמן שהחברים שלו פוצצו חצ'קונים מול הראי וקיוו שהם לא יפריעו להם להתקרב למלכת הכיתה, החליט גבסו להעמיס על הכתפיים הצרות שלו קצת יותר מזה: הוא רצה להתקרב לאלוהים. יום אחד הוא הפסיק לצאת עם חברים בימי שישי, התייצב כל שבת בבית הכנסת, חיפש תשובות אצל הרב וניסה להסביר לאנשים מסביבו שזה בסדר, הכל בסדר, הוא לא נפל על הראש, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

"אני לא יודע איך להסביר את זה", הוא אומר. "זה מה שהרגשתי בפנים, עוד כשהייתי יותר צעיר. בתור ילד היה לי ברור שיום אחד אני אחזור בתשובה. הרגשתי את זה, רק לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. חשבתי שזה יקרה כשאני אגיע לגיל 20. אלה היו המחשבות שלי, שלא דיברתי עליהן עם אף אחד. אחר כך קרו כמה דברים והחלטתי שחבל על הזמן, שאין טעם לחכות עוד כמה שנים ואי אפשר לדעת מה יהיה, אז זהו, מהיום מתחילים. בוקר אחד קמתי והתחלתי לשמור שבת. בחודש-חודשיים הראשונים זה היה קצת צולע, עוד הייתי מדליק אור, לא לגמרי הסתדרתי עם זה, הייתי צריך להתרגל להמון דברים חדשים, אבל לאט לאט זה נהיה אורח חיים".

איך זה קרה? פתאום ילד בן 13, בן להורים חילונים, מחליט לחזור בתשובה. זה משהו נורא קיצוני.

"כן, אנשים חושבים שזה קיצוני. היום אני מבין שאולי הייתי באמת ילד כשהחלטתי את זה, אבל אני שלם עם זה לגמרי ולא שיניתי את דעתי מאז. העולם הזה לא היה זר לי לחלוטין. יש לי דודים דתיים, אמא שלי באה ממשפחה דתית, סבא שלי רב, ההורים שומרים כשרות, ביסודי למדתי בבית ספר דתי, ובתיכון עברתי לבית ספר חילוני שהיה ליד הבית שלי. משום מה, דווקא בבית הספר החילוני הרגשתי שאני רוצה לחזור בתשובה. דווקא אז זה התחיל לבעור ולהיות יותר ברור. זה משהו שהיה בתוכי כל הזמן. להיות דתי מבחינתי זה לא רק מה שקורה בעולם הזה, אלא גם בעולם הבא. העולם הזה הוא רק פרוזדור, וכל הנושא של גלגול נשמות וקבלה הוביל אותי לעשות את התהליך הזה".

ההורים לא נבהלו?

"לא נבהלו, הם דאגו. הם אמרו, מה, אתה לא רוצה לצאת ביום שישי עם חברים? הם לא הבינו, אבל הם לא חשבו שזה דבר רע. להיפך. אמא שלי באה ממשפחה דתית ובשבילה זה היה דווקא 'וואו'. לא ניסיתי לערב את ההורים ולהכניס אותם לזה. מספיק לי שהם מכבדים אותי. בכלל, אני חושב שאין טעם לבוא ולהכריח. אמונה זה משהו כל כך פנימי, או שיש לך את זה או שלא. אם זה לא היה בתוכי, הייתי מוותר מזמן. בהתחלה החברים לא ידעו איך לעכל את זה, הם חשבו שזה לא רציני, היו אומרים יאללה, צא מהשטויות, בוא איתנו, בשביל מה אתה צריך את זה, כולם הולכים לפה, כולם הולכים לשם. אבל לא. החלטתי וזהו. היה לי קשה, אבל עברתי את זה. ידעתי שיהיה לי קשה, הייתי מוכן לזה, אבל ידעתי גם שאני חייב את זה בשביל עצמי. היום כל הקושי הזה לא נראה לי בכלל כמו קושי. ואני רק בתחילתו של התהליך. בדת אתה כל הזמן עולה ועולה ועולה, ואני מאמין שיום יבוא ואני אשלים את תהליך החזרה בתשובה. אלך עם האמונה שלי עד הסוף ואהיה חרדי".

באמת?

"כן, אני מאמין שלשם זה ילך בסוף. זה השלב הבא. קראתי לא מזמן ספר שמאוד פתח לי את העיניים. כשמסתכלים על החרדים חושבים שאין להם חיים, יש להם עולם משלהם, הם לא רואים טלוויזיה, הם מנותקים מכל מה שקורה. הספר הסביר לי שבמוח שלהם, בעיניים שלהם, הם לא תופסים את זה ככה. הם אלה שהולכים עם האמונה שלהם עד הסוף. אפשר לראות את זה כדרך קיצונית, ואפשר לחשוב שהם היחידים שחיים באמת. הם מגשימים את החיים בצורה הכי ברורה. ברגע שאתה לא חושב על מה שאתה מוותר, אתה מתפנה לחשוב רק על מה שאתה מרוויח. ואתה מרוויח המון. אז אני חושב שזה יקרה, אני רק לא חושב שזה יקרה מחר. בינתיים אני רוצה להספיק עוד כמה דברים".

כל אחד והאמונה שלו

אחד הדברים שהוא מתכנן להספיק זה להיות פוליטיקאי ולהילחם ככל יכולתו על שלמות המולדת. אבל את הספתח הוא מתכוון לעשות בתור זמר יוצר. איך שלא מסתכלים על זה, עולם הדת והאמונה ומסחטת הרייטינג 'כוכב נולד' הם ניגודים שלעולם לא ישלימו אחד את השני. הראשון טוען בתוקף שאלוהים יש רק אחד; השני הביא בשנה האחרונה שלושה אלילים חדשים: נינט טייב, סגניתה שירי מיימון וגבסו עצמו.

גבסו מסכים שיש כמה דברים בעולם החילוני שהדת באמת לא יכולה לסבול, אבל המוזיקה היא לא אחד מהם. בחודשים האחרונים הוא נחשף לציבור בעיקר כנער עם הפרצוף המתוק, הקול המזוקק וחיוך הזהב, אליל בנות חדש שיודע להגיש רומנטיקה מתוקה. גבסו רוצה להודיע בזאת שזה בכלל לא הוא. בניגוד לנינט, ששיחררה שיר שטובי אנשי המקצוע יצרו בשבילה, הוא הוציא השבוע שיר ראשון משלו, לגמרי שלו: הוא כתב, הוא הלחין והוא שר. במקרה יצא לו שיר רומנטי. שאר השירים, הוא מבטיח, ינפצו את תדמית האנריקה איגלסיאס שדבקה בו ויעבירו אותו לקטגוריית זמרי הדיכאון.

"אני לא חושב שהמוזיקה סותרת את האמונה. כל אחד לוקח את האמונה בדרך שלו. מאיך שאני רואה את הדברים אני לא רואה איך זה מתנגש. לפני שנה הייתי נורא מודאג שזה יפגע בי, שזה יהרוס לי בתחום. היום אני מבין שאני יכול לשלב את הדברים. אני לא אלבש מה שאני לא רוצה, ואני לא אופיע בימי שישי, יש גם את חמישי ושבת, הכל בסדר. אני אסתדר. 'כוכב נולד' נתנה לי להבין שאני יכול, ואני אסיר תודה לתוכנית הזו שנתנה לי את קיצור הדרך הכי גדול לעשות את מה שאני רוצה, כי עכשיו העיניים עדיין נשואות אלי ואנשים מוכנים לשמוע את הסינגלים שלי".

לא רק שהם מוכנים: הפכת לאליל בנות.

"כן, זה נורא מצחיק אותי ומוזר. אנשים רודפים אחרי ברחוב, אני מסתכל עליהם ואומר, רגע, זה עוד נמשך הדבר הזה, זה לא עבר להם. אני לגמרי לא מבין מה עשיתי כדי לזכות בכל האהבה הזאת, והתואר הזה של אליל בנות ממש לא מסתדר לי ולאישיות שלי. היה לי ברור שכשאני מסיים את הצבא אני לוקח גיטרה, מתחיל להופיע בפאבים ומביא את המוזיקה שלי, אבל כשהגעתי ל'כוכב נולד' עשו ממני הפרצוף היפה. זה לא מה שרציתי. בכלל, היו בתוכנית הרבה דברים שלא היו ממש אני. לעשות קאוורים זה לא בדיוק הסגנון שלי. אני גם לא איזה אמן חדש שיביאו לו שירים שאחרים כתבו והוא יבצע.

"אני חושב שהתוכנית הזאת לא היתה קשורה רק למוזיקה. זה היה משהו הרבה יותר גדול מזה. לקחו אנשים תמימים, לקחו נינט כזו מקריית גת שיכולה להיות השכנה של כל אחד, ושרנו שירים של פעם, וזה יצר אצל אנשים המון הזדהות. זה שילב שירה בציבור עם התרפקות על העבר, משהו שכנראה הקהל זקוק לו בכזאת תקופה מטורפת. זו לא המוזיקה שאני רוצה לעשות בהמשך. זה היה משהו שפונה לכולם. כל אחד בחר לו עם מי להזדהות שם. הרבה אנשים דתיים באים אלי ואומרים לי 'אתה הנציג שלנו'. אני חושב על זה ואני חושב שאני צעיר מדי להיות נציג של מגזר שלם".

אחרי החזרה בתשובה, איך ההורים קיבלו את זה שאתה רוצה להיות זמר?

"לא תמכו בכלל. התחלתי לעשות מוזיקה קצת אחרי שחזרתי בתשובה. מוזיקה ריגשה אותי תמיד, וכבר בתיכון ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ההורים תמיד דחפו שאני אלמד במגמה ביולוגית, שיהיה לי מקצוע ביד, שיהיה לי משהו מהצד, משהו ליפול אליו, כי התעשייה הזאת כל כך קשה, בייחוד בארץ, ואני התעקשתי שלא. הלכתי ללמוד תיאטרון, לא רציתי תעודת ביטוח, לא רציתי שיהיה לי מקום לברוח אליו ולא רציתי שיהיה לי תירוץ להפסיק לנסות. מוזיקה, כמו דת, זה נשמה. אני לא מוכן להגיע לגיל 90 ולהגיד שמוזיקה היתה התחביב שלי. הרבה פעמים אמרתי, הלוואי שלא הייתי רוצה את זה כל כך. אבל אני רוצה. אמרתי להורים שלי שאני מוכן לעשות את כל הוויתורים הנדרשים, גם אם זה אומר שלא יהיה לי כסף, גם אם אני אעשה מוזיקה שתשמח רק אותי ועוד כמה אנשים, אז זה מספיק לי, לא צריך יותר. הגישה של ההורים התחילה להשתנות רק כשהתחילו לשדר את התוכנית. אז הם התחילו לתמוך בי, להבין שיכול להיות שזה רציני. כשהלכתי לאודישנים של 'כוכב נולד' ראיתי שם 5,000 אנשים, חלקם מבוגרים, עם ילדים, ואמרתי לעצמי וואו, בטח גם הם נורא מוכשרים, הם רק לא הצליחו, וזה נורא עצוב".

והיית משוכנע שלך זה לא יקרה?

"מאוד קיוויתי. לפני שנתיים הייתי עם חברים שלי בניצנים, באנו לראות הופעות, ואמרתי להם 'שנה הבאה זה יהיה אני'. באודישנים לתוכנית היו המון אנשים, לא האמנתי שאני אתקבל, זה היה גדול כמו לזכות בלוטו בשבילי, אבל אחרי שכבר נכנסתי פנימה והיינו לקראת הגמר, והמתח והלחץ נכנסו, ואנשים התחילו לזהות אותי ברחוב, הבנתי את המשמעות ואת הכוח של הטלוויזיה, הבנתי שאני לא יכול להישאר מאחור, שאני חייב לתקוע יתד, או שאני איעלם. כשעליתי על הבמה בניצנים בגמר וצעקתי 'ניצנים, תשירו איתי', זה היה רגע גדול בשבילי. ידעתי שאני לא איעלם כל כך מהר". 

וגבסו, שלא מחלק הבטחות סתם, לא נעלם. הוא אמנם סיים את המקצה רק במקום השלישי, אבל ידע לנצל את המומנטום כדי להוציא ממנו בדיוק את מה שהוא רוצה. השבוע הוציא לרדיו את הסינגל הראשון שלו, שאמור לבדוק אם הציבור לא נעול רק על גבסו של 'פמלה' ומוכן לשמוע עוד. את השיר 'יום ועוד יומיים' כתב גבסו לחברתו בשנה האחרונה, אחרי שהיה בטוח שהוא הולך לקרבי ויזכה לראות את זיו פניה פעם בחודש מקסימום. בסוף יצא שהוא רואה אותה כל יום, ולא ייאמן כמה הדבר הזה עשה אותו עצוב. 

"כתבתי לה את השיר הזה כשהייתי בטירונות תותחנים, חשבתי שהיא תספור את הימים עד שאני אחזור הביתה ואהיה לידה, כמו טבלת ייאוש. זה לא קרה. השיר הזה הוא עוד שיר אופטימי. רוב השירים שלי עצובים, אישיים. הרבה מהם כתבתי על כל הנושא הזה של הצבא שלא הסתדר לי, אבל בשיר הראשון אמרתי, נכין את השטח, נביא שיר עם תקווה. 

"הדבר שהכי רציתי בעולם היה להיות קרבי. אבא שלי היה 30 שנה בקבע, וזה התבשל בערך שנה לפני הגיוס. לצערי, הפרופיל שלי לא היה מספיק גבוה. מה לא עשיתי בשביל להעלות אותו, הייתי בעוד ועדה ועוד ועדה. בסוף זה לא הסתדר, וזה עשה אותי נורא עצוב. זה ממש שבר אותי. ועם כל השמחה שיש לי בזה שהגשמתי חלום אחר, אני יודע שאני לא אוכל להיות אף פעם לוחם קרבי. זה הפסד גדול. נותנים לך הזדמנות במשך שלוש שנים לתרום למולדת, להתנתק מהבועה שלך ולעשות משהו חשוב שעוזר למדינה ועוזר לך ובונה לך את האופי, וחבל לי שאין לי את ההזדמנות הזאת. היום אני מש"ק קורסים, ואני לא חושב שאני תורם לצבא בשום דבר, למרות שמישהו צריך לעשות גם את זה".

זה קשור גם לאידיאולוגיה ולדעות הפוליטיות שלך?

"אני מאמין שכן. זה קשור לזה שאני מת על המדינה שלי ואני רוצה להגן עליה. וכמה שזה קשה להורים לשלוח את הילדים שלהם למקומות מסוכנים שהם עלולים להיפגע, עדיין הם יודעים שהם עושים משהו טוב וחשוב".

אבל יש אנשים שחושבים שאנחנו לא צריכים להיות יותר במקומות האלה ולהגן על אלה שבחרו להתיישב במקומות מסוימים.

"יכול להיות, אבל זו מדינה דמוקרטית. לא יכול להיות מצב שבו כל אחד יעשה את מה שהוא רוצה. במקרה הספציפי הזה, זה גם מתיישב עם הדעות הפוליטיות שלי. אני מאמין שהצבא כן צריך לשמור על המתנחלים. אני מאמין שהם יושבים שם מתוך אמונה, וכל הכבוד להם". 

לא אמרו לך שבתור אמן, בטח בתור אמן חדש, צריך להיזהר עם הבעת דעות פוליטיות כדי לא לאבד חלק מהקהל?

"באמת שמתי לב שאמנים כמעט לא מביעים את הדעות הפוליטיות שלהם. עכשיו אני חושב שזה בגלל שפשוט אין להם זמן להתעסק בזה. אני רואה את עצמי כל היום רץ מהצבא לפגישות ולהקלטות, אין לי שנייה, אבל אין לי בעיה להביע את הדעות שלי. תמיד הייתי מאלה שהולכים להפגנות. זה חשוב לי. אני מקווה שאני עוד אגיע לזה, לפוליטיקה. זה מעניין אותי. אולי בגיל 50. אני אסיים קריירה של זמר, כמה אפשר להיות זמר, ואז כמו פנינה רוזנבלום, כמו דודו טופז, אני אלך לפוליטיקה".

על אהבה אתה כותב?

"לא. השיר שיצא זה שיר האהבה היחיד שיש לי. הוא יחיד במינו. אני לא כותב על אהבה. כנראה שאני עדיין לא מרגיש נוח להתעסק בזה. 

למה?

"לא יודע, ככה אני. אני לא בנאדם שיודע להביע רגשות, יש לי בעיה בתחום הזה. אני לא חושב 

איך היא מקבלת את מעמדך החדש כפופ סטאר?

"אני חוזר ואומר קודם כל שאני לא רוצה להיות פופ סטאר. אני רוצה להיות זמר מוביל ששר שירים שלו, כמו עברי לידר, כמו שלמה ארצי. אני לא רוצה להיות פופ סטאר ואני לא רוצה שיחשבו שאני ילד טוב. אני מקווה שהתקליט שלי ישבור את התדמית הזאת. אני גם לא ילד רע, אני גם לא ילד. אני גם מקווה להפסיק להיראות כמו ילד בקרוב. זה בטח יבוא. בעניין החברה שלי, היא איתי כבר שנה וחודשיים, הרבה לפני השיגעון הזה, ואין לה בעיה. זה לא השפיע עלינו בשום צורה. להיפך, היא זו שמשאירה אותי על הקרקע. כל הזמן אומרים לי, איך היא לא מקנאה, כל כך הרבה בחורות מסביב, בנות דוחפות לי מספרי טלפון ליד, אבל זה ממש לא מדאיג אותי או אותה. זה אהבה, זה משהו אחר".

היא חילונית. איך אתם מסתדרים?

"מסתדרים. אני לא כופה עליה את האמונה שלי, והיא לא כופה עלי את שלה. יש וויקאנדים שאנחנו ביחד ויש כאלה שלא. ברור שהייתי רוצה שהיא תהיה חלק מהאמונה שלי. אם זה ידבר אליה, אני מאמין שזה יעשה לי רק טוב. אבל אני לא לוחץ עליה ואנחנו מסתדרים".

יש מחשבות על התמסדות?

"מה פתאום, אי אפשר לתכנן כל כך רחוק. יש לי עוד חיים שלמים לחיות. אני רק יודע שאני רוצה הרבה ילדים. שבעה".

חברה שלך יודעת?

"כן. מתברר שלבחורות קשה מאוד לשמוע את זה, אבל זה מה שאני רוצה. כי אם אני לא אצליח בתור זמר, אז לפחות שיהיה לי את זה, ילדים. זה משהו שאני יודע שיעשה אותי מאושר, בעזרת השם".