שרון מתנתק משרון
לא הפוליטיקה הפנימית הכריעה אצל שרון, אומרים מקורביו, אלא ההידרדרות במצבה של ישראל בעולם. הוא החליט להסתכן, ולא לראות את מעמד ממשלתו ומדינתו מתכרסם למוות
שרון עשה אמש צעד משמעותי לפירוק מפעל חייו. למרות העמימות, למרות המילים המכובסות, אין זה צעד של מה בכך.
בהתבטאויות הקודמות שלו, ההשלמה עם מדינה פלסטינית וסיום הכיבוש, הוא התפרק מאמונותיהם של אחרים, נאמני שלמות הארץ. אמש, בכנס הרצליה, הוא נפרד ממה שהיה המורשת האמיתית שלו: ההתנחלויות.
זה כאב, באמת כאב. לא כמו הנאומים החגיגיים על "ויתורים כואבים" שאיש איננו יודע מהם. אנשים בקרבתו אומרים שעברו עליו בימים האחרונים ייסורי שאול. לבסוף ניצחו בוש, ויסגלס ותחושות הבטן של שרון לגבי רצון העם ולגבי סיכוייו להמשיך ולהנהיג את המדינה.
אילו שרון היה מנהל המוסך שלי, או הקבלן או הבנקאי, הייתי אומר לו: את הכסף. החזר למדינה את המיליארדים (כן, מיליארדים) שעלו גנים וכדים, חומש ושא-נור, יצהר וברכה ואיתמר, נצרים וכפר דרום, נוקדים ותקוע וכרמי-צור, אלון מורה ורחלים ושילה ועלי ומעלה לבונה ועוד, ועשרות המאחזים הבלתי חוקיים שעלו בברכתך ועכשיו אמורים לרדת. אתה יזמת ותיחמנת וכופפת למענם את סעיפי התקציב. אתה ארזת את הכל בנימוקים אסטרטגיים. אתה תשלם.
אבל שרון איננו ספק השירותים שלנו. הוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים לא מחזירים כסף על סחורה פגומה ולא נותנים פיצויים. הם גם לא מודים בטעות. כאשר פוליטיקאי מפנה את גבו לכל מה שהטיף לו, אנחנו אומרים: איש אמיץ, הוא המנהיג שלנו. בלתי מאובן. פרגמטי. כל הכבוד.
מה שהציג שרון אמש נועד להחזיר אליו את היוזמה, לאחר תקופה ארוכה של קיפאון. בשלב הראשון, שיימשך לדבריו, חודשים אחדים, הוא לוקח על עצמו משימה ביצועית אחת: פירוק המאחזים. המבחן לא יהיה הפירוק בפועל, אלא בסגנון מפת הדרכים, המאמץ.
מקסימום מאמץ. תפקידם של המתנחלים יהיה להתנגד, גם הם במקסימום מאמץ. התמונות ימחישו לעולם כמה זה קשה.
במהלך התקופה עשוי שרון להחליט על פינוי נצרים – אולי גם כפר דרום – מאזרחים. אליהם התכוון כשדיבר על יישובים שאולי יפונו בחודשים הקרובים.
במקביל הוא השליך חכה לפלסטינים, חכה גדולה, החכה שסירב, למרבה הצער, להשליך לעבר ממשלת אבו מאזן. כפי שהבהיר בנאומו, הוא מוכן לתת להם עכשיו כל מה שהוא מתכוון לפנות במסגרת מהלך חד-צדדי, והרבה יותר. אמש, מייד לאחר הנאום, קיבלה לשכת ראש הממשלה איתותים חיוביים. נהיה טיפשים אם לא נגיב בחיוב, העריך איש הקשר הפלסטיני באוזני אנשי שרון.
גם בממשל בוש הגיבו בחיוב. הם רשמו לפניהם ששרון מתחייב לדבוק בחודשים הקרובים במפת הדרכים. הם התרשמו גם מההתחייבות הפומבית, החד-משמעית, לפינוי מאחזים והתנחלויות.
נאום שרון, כך מעריכים מקורביו, פותח את הספירה לקראת סיום כהונתה של ממשלת הימין. את התקציב יעבור שרון עם הרכב הממשלה הנוכחי. כאשר יפונו יישובים יפרשו, קרוב לוודאי, המפד"ל והאיחוד הלאומי, ובמקומם תיכנס בקפיצת ראש העבודה. זה המסר שקיבל מהם שרון בימים האחרונים.
לא הפוליטיקה הפנימית הכריעה אצל שרון, אומרים מקורביו, אלא ההידרדרות במצבה של ישראל בעולם. הוא הגיע להכרה שמוטב לו להסתכן, ללכת למהלך, אולי אפילו ליפול על חרבו, ולא לראות את מעמד ממשלתו ומדינתו מתכרסם למוות.
עד לסיום השלב הראשון, הקל, יש לשרון בין חצי שנה לשנה. בזמן הזה יכולות כל קערות המזרח התיכון להתהפך. ואז יגיע, אם יגיע, השלב השני, הקשה: פריסה חדשה של מדינת ישראל לאורך גדר ההפרדה, שתחזיר עד מאה אלף ישראלים הביתה. לא יהיה הסכם. לא יהיה סיפוח של שטחים בחוק. השטח שיישאר יהיה פתוח, פורמלית, למשא ומתן. אחרת האמריקנים לא יסכימו, ובלי האמריקנים שרון לא זז.
מומלצים
