שאלה של אחריות

מבחינתם של לוחמי סיירת מטכ"ל, שחתמו על מכתב הסירוב לשרת בשטחים, מדובר בשאלה של אחריות.

כחיילי מילואים של היחידה הם אינם עוסקים, וגם לא עסקו במהלך שירותם הסדיר, במלאכת הכיבוש המשחיתה באמת. הם לא צה"ל הגדול, שמעכב יולדות במחסומים ומטיל עוצר ועובר דרך הקירות לתוך בתיהם של אזרחים.

המשימות שאותן מילאו הן מעצרים של מחבלים מופללים, משימות שבאופן הפשוט ביותר הן מצילות חיים. ודווקא משום כך הם מרגישים, שהם צריכים לשמש כפה לרבים מאוד שעושים בשם הבטחון דברים אחרים לגמרי. במילים שאמר לי הערב אבנר, אחד החותמים, "אני לא צריך להשתין לפלסטיני על הראש במחסום כדי להיות שותף להשתנה".

סירוב לשרת הוא אקט, שמעורר התנגדות טבעית ותרעומת. לא רק מפני שצה"ל אמור לעמוד מעל מחלוקות פוליטיות, ומפני שחייל אינו יכול לעשות דין לעצמו, אלא מפני שבמעשה הזה משאיר הסרבן מישהו אחר לעשות את המלאכה שהוא כה מתנגד לה.

אבל דווקא לוחמי הסיירת, שהיו פטורים מהמלאכה הזו מלכתחילה, מעלים ביתר חריפות את השאלה: מה יעשה אזרח הגון? מה יעשה מישהו, שיודע מה שרוב אזרחי המדינה יודעים ומדחיקים: שהכיבוש משחית אותנו עוד קצת מדי יום. שאחרי שהשתתפת במעשים הנלווים אליו - וזה קרה עד היום לעשרות אלפי ישראלים - אתה אדם קצת פחות שלם, קצת פחות ישר עם עצמך ועם חייך כאן.

הבעיה איננה של שלושה עשר לוחמים ביחידה, מובחרת ככל שתהיה. צה"ל, אחרי שינהג כפי שצבא חייב לנהוג ויסלק אותם משורותיה, עדיין יעמוד בפני השאלות הממאירות שמולן הוא עומד כבר שלושים וחמש שנה: מה עושה מלאכת הכיבוש לחייליו כפרטים ולו כארגון, כבר שלושים וחמש שנה?

מהי אחריותם של קציניו הבכירים לפקודות שהם נותנים לחייליהם כמעשה שיגרה, מתוך ידיעה שהם גורמים סבל שרק את חלקו ניתן להצדיק במניעת טרור? עד מתי יחביאו ראשיו את ראשיהם בתוך החול של "הצבא אינו בוחר את משימותיו", וימשיכו להטיל על פקודיהם משימות המשחיתות אותם כפרטים וכחברים במסגרות גדולות?

זו שאלה של אחריות. שלושה עשר הלוחמים לקחו אותה, וישלמו את המחיר המוצדק. אחר כך, יצטרכו מפקדיהם לשאול את עצמם איפה אחריותם שלהם, לחיילים שעליהם הם מופקדים ולארגון שלו נתנו את מיטב שנותיהם.