שתף קטע נבחר

חרם בכיתה: "יותר כואב וקשה ממכה פיזית"

31 אחוז מתלמידי בתי-הספר היסודיים ו-40 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים נופלים קרבן לחרמות מצד חבריהם לכיתה. מנהלת השירות הפסיכולוגי: "חרם כואב וקשה יותר מאשר מכה פיזית. פתאום ילד או ילדה מגלים שלא מדברים איתם, וזה נורא מבהיל ומקפיא אותם".

עדנה בשבסקי: החרמות גורמות עוגמת-נפש רבה עד כדי פוביית בית-ספר. לעיתים, ביטויי המצוקה קשים עד כדי תחושת אבדנות

 

חרם הוא ללא ספק אחד הסיוטים הגדולים של כל תלמיד, סיוט שמשאיר אחריו לא מעט צלקות גם הרבה שנים אחר-כך, שלא לדבר על תחושות העלבון, הכאב, ההשפלה, חוסר אונים ובעיקר הבדידות שמתלווים אליו. מחקר שערך פרופ' עמוס רולידר מהמכללה האקדמית עמק יזרעאל, מצביע על כך ש-13 אחוז מתלמידי בתי-הספר היסודיים ו-40.1 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים, נופלים קרבן לחרמות מצד חבריהם לכיתה.

 

"הילדים לומדים לעשות קואליציות ומזהים שאחד הדברים הכי חשובים היא תחושת ההשתייכות והקבלה לקבוצה, ולכן פוגעים באחרים על-ידי חרם, אומרת מירה גרוס-ברגר, מנהלת השירות הפסיכולוגי ומרצה באוניברסיטת חיפה. חרם כואב וקשה יותר מאשר מכה פיזית. פתאום ילד או ילדה מגלים שמייבשים אותם, לא מדברים איתם, וזה נורא מבהיל ומקפיא אותם".

 

דווקא ילדים בולטים

 

לדברי גרוס-ברגר, תופעת החרם מתחילה להתגבש בעיקר בכיתות ד-ה', ומתחזקת בחטיבת הביניים. המניע הוא לרוב מבחן כוח בהשתייכות חברתית, אבל גם עשוי להיות סתמי. גרוס-ברגר: "לעיתים המוחרמת היא תלמידה שמגיעה לבושה יפה באופן מיוחד ואז קבוצת תלמידות מחליטה להראות לה שלבוש יפה אינו מספיק. הילד המחרים מקווה לשאוב כוח מכך שהוא מקטין את האחר. ילד שיש לו מספיק סיפוקים, הדימוי העצמי שלו גבוה ומותאם ליכולות שלו, יחוש פחות צורך להתמלא על חשבון כאב וסבל של תלמיד אחר".

 

קרבנות החרם הם, בחלק ניכר מהמקרים, דווקא ילדים בולטים, היות שהתלמידים שניחנו בכישורים חברתיים פחות טובים, אינם מהווים אתגר למחרימים. "לפעמים בוחרים להחרים דווקא תלמידים שנחשבים לטובים או למעוררי קנאה, מדגישה גרוס-ברגר. לא תמיד המבוגרים יכולים לזהות מיד חרם, כיוון שכדי לחמוק מגינוי חברתי, הבנות עוטות על עצמן מעטה של מתיקות ומחייכות תוך מניפולציות שונות. מערכת החינוך צריכה לזהות מצבי חרם ולהתערב, אחרת המצב בכיתה רק יחמיר. ברגע שהתלמידים מבינים שזו חרב מתהפכת וכל אחד מהם עלול להיות המוחרם הבא, הם יהרהרו בכך שנית".

 

עדנה בשבסקי, יועצת בכירה בשירות הפסיכולוגי של משרד החינוך, אומרת שדחיית תלמיד הופכת לחרם כשלנידוי שותפה קבוצת תלמידים ולא תלמיד בודד. "הרושם הכללי הוא שהתופעה נפוצה יותר בקרב בנות, היא אומרת, אבל היא קיימת גם אצל בנים וגורמת למועקות. ההשפעה הרסנית לתפקוד ולבריאות הנפשית, במיוחד כשהמוחרם מפנים את מה שעובר עליו.

 

"לילדים יש לפעמים קהות חושים רגשית-חברתית, והם אינם מרגישים את הצרכים של האחר, אומרת בשבסקי. המניע המרכזי לחרם הוא הצורך בצבירת כוח. לפעמים המניע מתחיל בעניין קטן הצובר תאוצה, אבל לא פעם המניע הוא גם נקמנות: עשית לי משהו, עכשיו אביא את כל החברים נגדך".

 

- איך החרם בא לידי ביטוי?

 

"החרם בא לידי ביטוי בשתיקה, מניעת קשר, הפניית גב, אי הזמנה לבילוי או מסיבה, אבל לעיתים גם בפעולות תוקפניות של מכתבים אנונימיים, פגיעה ברכוש האישי ועד המתנה בשער בית-הספר תוך איומים. החרמות גורמות עוגמת-נפש רבה עד כדי פוביית בית-ספר. לעיתים, ביטויי המצוקה קשים עד כדי תחושת אבדנות".

 

- מה מערכת החינוך יכולה לעשות?

 

"הנושאים החברתיים מעוררי המצוקה הם בהחלט מעניינה של מערכת החינוך, ואנחנו רואים עצמנו מחויבים לטפל בכך. אנחנו רואים ברווחה הנפשית של התלמידים תנאי חשוב להצלחה בלימודים, כיוון שמצוקה מחבלת ומגבילה את התפקוד".

 

טיפול על בסיס קבוע

 

לדברי בשבסקי, השירות הפסיכולוגי-ייעוצי הפיק תוכניות לבתי-הספר, שמטרתן למנוע תופעות דומות והן כוללות טיפוח מיומנויות חברתיות, תיעול כעסים ורפרטואר תגובות מתאים. "בכיתה בה עובדים עם תלמידים באופן שיגרתי על גאוות כיתה, שייכות וערבות הדדית, לרוב לא יתפתחו חרמות. לעיתים המורים שקועים בהוראה עצמה ולא כל-כך מתפנים לעבודת מניעה, ולכן חייבים להתערב כשהמשבר פורץ.

 

"בדרך-כלל ההתערבות כוללת התייחסות במספר מישורים, ביניהם תמיכה פרטנית. מסייעים לתלמיד הפגוע בקידום מיומנויות חברתיות ולפעמים מפנים אותו לפסיכולוג, במידה ונגרמה לו פגיעה בדימוי העצמי או פגיעה נפשית.

 

"ילד עם ביטחון עצמי וחוסן נפשי יהיה אסרטיסבי ויידע להעמיד דברים במקומם. צריך לזכור שגם הילדים המוחרמים וגם המחרימים זקוקים לטיפול ולהכוונה. החשוב ביותר הוא לפתח ברמה הכיתתית הזדהות ומודעות של אמפטיה למצוקה של האחר, בין השאר באמצעות סרטים ומשחקי תפקידים. בכוחו של מחנך הכיתה לחולל שינויים וליצור אקלים חיובי, אבל אם הטיפול המונע לא נעשה על בסיס קבוע, הדבר עלול ליצור תסכול".

 

וידוי של סמדר שיר: באף מורם

 

בפעם הראשונה שמלכת הכיתה נעמדה מולי ושאלה באיזה מקלות כביסה אמא שלי משתמשת, הייתי בטוחה שהיא מתלוצצת. "את צוחקת?" היא זעמה למראה החיוך הקטן. "כן", מלמלתי במבוכה, "למה את שואלת? מה, את רוצה לבוא לבית שלנו ולעזור לה לתלות כביסה?" "לא", היא שקלה כל הברה, "אני רוצה לבוא לבית שלך ולראות איזה מקל כביסה היא שמה לך כל ערב, לפני השינה".

 

"לי?" כבר לא חייכתי. "אמא שלי לא שמה לי שום מקל!". "היא כן!" פסקה המלכה. "כל ערב, לפני השינה, אמא שלך שמה לך מקל כביסה על האף ולכן יש לך אף סולד!" כשהאצבעות שלי נשלחו בתנועה מתגוננת אל האף, הטעימה המלכה בעלת האף הנשרי, שזה מאוד לא מוסרי שילדה בגילי מוכנה לעשות הכל, אבל הכל, על מנת להתהדר באף סולד כמו של דוגמנית. "אבל", הוסיפה בקול רך, "אני אהיה מוכנה לסלוח לך על כך אם תגלי לי מה, בדיוק, את עושה".

 

ידעתי שאין עם מי לדבר. היא לא תקשיב, ואם תקשיב - לא תאמין. רק התפללתי שהיא תמעיט בחומרת החטא ולא תלשין לכל בנות הכיתה.

 

בבוקר המחרת, כשהגעתי לבית-הספר, רציתי לקבור את האף מתחת לאדמה מרוב בושה. כל הבנות היפנו לי את הגב וטענו שאני גם שחצנית, גם לא חברותית וגם שקרנית, כמובן. כיוון שהייתי תמימה כמו דלעת, לקח לי זמן לקלוט שכולן כרתו ביניהן ברית נגדי. קיוויתי שמדובר בחרם של אחת, שתיים, מקסימום ארבע, אבל כולן החרימו אותי.

 

אפילו ילדות מהכיתות הגבוהות יותר הצטרפו למאבק, לא מתרגשות מהדמעות שברחו לי מהעיניים וגם לא מההכחשות שהשמעתי עם זרוע ימין מורמת, סימן לשבועה. בלית ברירה סיפרתי לאמי מה קרה והיא, בתגובה, ירדה למכולת וחזרה עם חפיסת קרטון, שאותה הבאתי, בבוקר המחרת, לכיתה. "אמא שלי שלחה לכן מתנה", הנחתי את החפיסה על השולחן. "כל אחת תקבל אחד".

 

אין לי מושג כמה מהן לקחו את כלי הקסמים הזה הביתה וכמה מהן אכן ניסו אותו על האף, אבל אין לי ספק שכולן למדו משהו מאוד חשוב מסיפור החרם - שלמקל כביסה קוראים אטב.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלעד גרשגורן
חרם כואב וקשה יותר ממכה פיזית.
צילום: אלעד גרשגורן
מומלצים