לתשומת ליבך, מר שנער
גלעד נס, שכותב בלוג על המסך הקטן מסכם את שנת הטלוויזיה הרעה ביותר לטעמו, "רף תחתון חדש של אינטרקציה בין הטלוויזיה לצופים"
לפעמים אני שואל את עצמי אם הערוץ הראשון יודע שהוא תוכנית הסאטירה הכי טובה בעיר. רבות כבר נאמר, סופר והושר על סדרת ההתערבויות הפוליטיות שמבצע, לכאורה, מנכ"ל רשות השידור, יוסף בראל. אין טעם לחזור על כך שוב (וזה, כנראה, גם לא ישנה הרבה).
אבל מעבר לכך, הערוץ עצמו כבר מזמן איבד צביון טלוויזיוני. זה מתחיל (בעצם, זה נמשך) בשלל התקלות הטכניות המביכות ("מיד נעבור לכתבנו בשטח. מיד. ממש עוד רגע. טוב, לא"), דרך השיבוצים התמוהים ("יש צופים שאיתרו את משפחת סימפסון ביום שישי בצהריים. בואו נזיז את זה לרביעי ב-4 בבוקר"), ותאמינו לי שזה לא מסתיים עם יהורם גאון ("והיום בתוכנית מפגש מרגש עם אנשים שראיתם בשנה האחרונה לפחות 40 פעם, ואין להם שום דבר מעניין לספר. אנחנו נפתיע אותם ונפגיש אותם עם הסבא החורג שלהם, שנפטר לפני עשרים שנה").
עד שכבר שמעו שם בערוץ שיש להם ארכיון מפואר, והחליטו לנצל את שעות הלילה בכדי לחשוף אותו לציבור, הם נקטו בשיטת השידור של משבצי הטבחים בצה"ל, ומקרינים במשך כל הלילה שתי תוכניות, לסירוגין. שנאמר "בפעם השניה בתוך שלוש שעות שאתה רואה מבט שני מ-1989 זה נראה הרבה יותר טוב".
נכון, החשב החיצוני שמונה לרשות, ובצדק, מקפיד לבדוק כל הוצאה והוצאה, מה שלעיתים מוביל למצבים אבסורדיים (שמועות עקשניות מספרות שכל מגישי המהדורות מתחלקים באותם מכנסיים קצרים מתחת לשולחן), אבל אין בכך למנוע לחלוטין כל חדוות יצירה שערוץ ממלכתי, שפעם היתווה כאן את השיח הלאומי, אמור לספק, ולו במקצת, גם היום.
אם מישהו שם לא יתעורר (וייתכן שכבר מאוחר מדי), יהורם גאון עוד עלול להפגיש באחת מתוכניותיו הקרובות את הערוץ הראשון עם עַם ישראל, שלא ראה אותו כבר לפחות שנתיים.
שתיים זה תמיד מעצבן
ערוץ 2 רוצה להיות אמריקה. הוא רוצה להיות חשוב כמו שערוץ מרכזי חשוב באמריקה, הוא רוצה להרוויח כמו באמריקה ולכן הוא מסתכל על הטלוויזיה באמריקה, ומעתיק. אין בכך כל פסול – כמות החדשנות הטלוויזיונית הולכת ופוחתת עם השנים, בדומה למספר הסטנדאפיסטים שעדיין לא נמצאים בתחילת או סוף תוכנית אירוח ממוצעת.
אלא שבדרך מחו"ל לכאן, הכוונות הטובות (אם היו כאלה) נותרו במכס. קחו למשל את ההמצאה האמריקאית שבזכותה במהלך תוכנית מסויימת מוקרנים על גבי המסך מעין באנרים המכריזים על תוכניות נוספות שיוקרנו לאחר מכן, או בימים אחרים. מאירוע פולשני ברמה מוגדרת, שנשכח שתי שניות לאחר שהתרחש (שם), הפכו הבאנרים על מסך ערוץ 2 לבעלי חשיבות עצמית של אירוע בפני עצמו.
מעבר לעובדה שכמות הבאנרים, תדירות הופעתם ואצל לפחות זכיינית אחת הגודל הבלתי אפשרי שלהם ממאיסים את האלמנט הזה על הצופה, בחודש האחרון הומצא לו מנהג חדש: מתוך הנחה שעם ישראל הוא חכם ונבון, ויודע אנגלית על בוריה, החלו הבאנרים המכריזים על "שלוש פרסומות וחזרנו" להופיע על איזור התרגום. זכיינים יקרים – אל תופתעו אם כשאתם חוזרים, אנחנו לא נהיה כאן.
עשר (אולי מחר זה יזוז לתשע)
האח הקטן של הערוץ הממלכתי והערוץ המסחרי הראשון יצא לעולם כבבואה של החברה הישראלית. אחרי תקופה קצרה של מנעמים והון, הוא גילה שנגמר לו הכסף. הוא רצה לעשות שינוי, ובסוף נקנה על ידי המפד"ל. הוא בנה על צופה שיבין, אבל הרייטינג טוען שצופה בו רק צרור.
אבל ערוץ 10 לא יכול לבוא בטענות רק לרגולטורים, לבודקי הרייטינג, למתחרים ולמצב. במידה לא קטנה אחראים קברניטי הערוץ הזה לדרך הבלתי ברורה שהספינה שלהם עוברת בשנה האחרונה.
כלל גדול בטלוויזיה גורס שהצופה צריך להתרגל למיקומן של התוכניות, בכדי שלא יזדקק למדריך השידורים בפעם הבאה שהוא מעוניין לצפות בהן. לאחר שעיתון אחד לפחות נמנע מהצגת לוח השידורים של ערוץ 10 (כחלק מהיותו מתחרה בערוץ 2, שבו מחזיקים בעלי העיתון נתח נכבד) יכול היה הערוץ להתמודד עם הבעיה הזו בדרך פשוטה: לקבוע לוח שידורים, ולא לסטות ממנו.
ה"עוגנים" (שמתם לב שלקברניטי הטלוויזיה יש אהבה גדולה לים?), התוכניות שניצבות בלב ובקצוות הפריים טיים, הפרה-פריים והפוסט-פריים, נאלצו להימנע מלהדביק תמונות של המשפחה על קירות דירתם, כיוון שבערך בקצב של אחת לשבועיים בא בעל הבית והודיע להם שהם עוברים למקום אחר. היו כאלה שבנוסף לעקירה גם התבשרו על שינוי הקונספט של התוכנית, אורכה, מגישיה וכמות הפעמים שמותר להם להגיד "נשמה". תשאלו את לונדון וקירשנבאום, אודטה ואקזיט, מהצד הישראלי, ואת כמחצית מסדרות הרכש.
כיום, לפחות ארבע שעות מלוח שידוריו היומי של ערוץ 10 מכילות שידורים חוזרים של תוכניות שעברו פחות מ-24 שעות מהפעם האחרונה שראיתם אותן (אקזיט ואודטה). ואם כבר שידורים חוזרים – בשליפה, כשליש מהסרטים שמוקרנים בערוץ בחודש האחרון הם שידורים חוזרים. ונקודה נוספת למחשבה – הסרטים שמקרין הערוץ לראשונה בימי שישי בערב הם סרטים שבעלי הלווין והכבלים כבר ראו מזמן. בהתחשב בעובדה שרק בעלי לווין וכבלים יכולים לצפות בערוץ 10, מדובר בהחלטה שלא ממש מעידה על מחשבה.
תוכניתו השבועית של רינו צרור, המסמך החברתי הכי טוב שמשודר היום בטלוויזיה, "זה הזמן" עם עמנואל רוזן, האיש שמצליח לחשוף שערוריות ולא לקחת נשימה בין משפט למשפט ומהדורת החדשות הכי נעימה לעין שיש – כולם נבלעים בשורה של החלטות תמוהות ומירוץ לעבר השיבוצים המחודשים. את השיער של רינו תשאירו פזור. את התוכניות שלכם תשתדלו להדק.
קחי את סטיב
בעיתוי לא מפתיע החליטה טלעד לבדוק את ה-I.Q של הצופים. בדיוק בזמן. חבל שלא הגו את התוכנית הזו קודם לכן, וביצעו אותה בשני חלקים – אחד בחודש יוני והשני כעת. או אז היה באפשרותנו לדעת האם מתקפת תוכניות הזבל שהומטרה עלינו בחודשים האחרונים אכן פגמה לנו במוח באופן אקטיבי, או שזה רק נראה כך.
תראו, אין לי שום דבר נגד תוכניות מציאות. מדובר בסוג של בידור להמונים שמסתמך על ההנחה שהדבר שהכי מעניין את האדם חוץ מעצמו הוא השכן שלו. אבל מכאן ועד להפוך כל שעשועון ל"סדרת מציאות" יש מרחק גדול. תוכנית המציאות הראשונה בפריים טיים המודרני הישראלי היתה "החפרפרת" ז"ל, שלמרות רעיון נחמד (והולנדי) לא החזיקה מעמד.
"קחי אותי שרון" היתה רעיון נחמד, שכמובן הועתק מארה"ב ("הרווק", "הרווקה"), ובוצע לא רע. אני אישית לא ממש רוצה לצפות בבחורה אחת קובעת את המשך חייה הזוגיים כשמסביב יש מצלמות, אבל אם זו כוס התה שלכם, אז יאללה. אבל איכשהו במעבר בין ארה"ב לישראל מישהו שכח להקטין באופן יחסי את פרופורציית הקהל. היו ימים שנדמה היה ששרון רלוונטית יותר מערפאת. האם שרון ויואב הם זוג ובאיזו תנוחה פתאום הפכו לנושא שדיברו עליו בפריים טיים, ולאורך זמן. נכון, מדובר בתופעה הגיונית, אבל הפרופורציה שלה לא היתה הגיונית.
"פרוייקט Y" של יס גם הוא היה העתקה חיוורת של פורמט Fame Academy הבריטי, ובניגוד לאביו הרוחני קיבץ חבורה של צעירים שנאלצו בתוך חודשיים וקצת להמציא לעצמם כשרונות, ולא, כמו בבריטניה, להוכיח את עצמם בדרך לפרוייקט. "כוכב נולד", ששורשיו ב-American Idol, הוכתר בטעות כתוכנית מציאות. מה מציאותי בשעשועון זמרה? עוד לפני שיבש ה-SMS כבר החלו יושבים בכירי התסריטאים ועומלים על "תוכניות מציאות" חדשות. חברים, המציאות זה כאן בחוץ. בטלוויזיה יש שעשועונים עם משתתפים מהרחוב. זה לא הופך את זה למציאות.
ואז הגיע סטיב. אם את ה"אשמה" על איבוד הפרופורציה במקרה של שרון אפשר להשליך על הקהל, הרי שבנושא סטיב יש רק אדם אחד שאחראי – יגאל שילון.
שילון כנראה שכח שאנחנו ב-2003, במדינה מרובת ערוצים ומרובת אינטרנט. הפרופוגנדה שלו לגבי "המצאת" הרעיון שמאחורי סטיב היתה כל-כך פומפוזית, ההתנהלות שלו במהלך הסדרה ומסביבתה היתה כל-כך חסרת ענווה, הפשעים נגד האנושות הטלוויזיונית שהוא ביצע (זוכרים את יגאל מופיע בכותרות הפתיחה של "המופע של טרומן" לפני חודשיים?) היו כל כך מעצבנים, שברור שהציפיות שהוא פיתח לגבי התוכנית התרסקו לו בפרצוף.
הרייטינג של "סטיב" לא היה גרוע. הוא אומנם היה פחות מהמצופה, אבל לא כזה שבגללו עפים ראשים. אבל את מערכת היחסים שלו עם קהל אוהבי הטלוויזיה שילון חיסל כמעט לחלוטין.
אם יש נקודת אור בשנה הטלוויזיונית הזו, הרי שהיא מגיעה עכשיו, לקראת סיום: העם לא טיפש. יש משהו די מטריד בעובדה שהקמפיין לעידוד רכישת ערוצי ה"שלם וצפה" התבסס בעיקרו על הסלוגן "אם לא תשלם יבוא שוטר ויסגור את הליגה". חברים, אתם לא מפחידים אותנו. כולנו קוראים עיתונים, כולנו חשופים לאינטרנט, את המשכורות של כולכם אנחנו מדקלמים בעל פה. אל תפחידו אותנו עם איומים, אל תנסו למכור לנו משהו חדשני שראינו כבר לפני חמש שנים ואל תזלזלו בנו. אל תשכחו שבסופו של דבר ההבדל בין מסך מואר למסך כבוי הוא לחיצה אחת.
גלעד נס כותב בלוג בשם "לא רציני" "באתר רשימות".
הבלוגים שאני אוהב
- טל נגד העולם - הבלוג של טל
- על קוצים - הבלוג של קיפודה צינית
- וירטואל קרמבו - הבלוג של נוי נוי
