מוטב מאוחר

כמו סוד נצור, כך עבר זה שנים רבות שמה של להקת "איזבו" מפה לאוזן. קהל המעריצים המצומצם היה קנאי לאהבתו. פקד את ההופעות המעטות, סחר בחומרים המוקלטים הנדירים ונהנה מידיעה כי אהבתו סודית היא. והנה, לאחר יותר מעשר שנות פעילות סמי-מחתרתית, איזבו משחררת תקליט בכורה - The Funmakers, בעזרת המפיק אשר ביטנסקי ובהפצת NMC. פתאום כותבים עליהם בעיתונים, אפילו משמיעים פה ושם ברדיו. ההופעות מתמלאות. איזבו נחשפת לאור השמש, ומתברר שלסחורה שהיא מציעה, יש קונים.

לא צריך להגזים כמובן, מדובר עדיין ברוק אלטרנטיבי הזוי ומשונה במקצת, כזה שלא עומד לסחוף אחריו את המוני בית ישראל. המוזיקה של איזבו מורכבת ומיוחדת מדי, מכדי לקנות לה קהל ענק, ודאי כל עוד היא שרה באנגלית, עניין שהקהל המקומי, ברובו, עדיין מתקשה לקבל.

סגנון השירה הגמיש-מתפתל של רן שם טוב, הערבוב בין צלילים רוקנ'רולים קלאסים לרוח אתנית-עממית, כשעל הכל מנצחת הפקה וסאונד עדכניים ומרשימים (שם טוב הפיק את תקליטה של דקלה) - יוצרים תערובת מקסימה במיוחד, אבל לא נגישה לכל אחד. למי שיצליח להתחבר לעולמם ההזוי במקצת של חברי הלהקה, צפויה חוויה ייחודית ומרגשת.

למרות המקוריות ביצירה של איזבו, אפשר לזהות בה השפעות מגוונות למדי, מלד זפלין ועד ל"פוריין אפייר", שמתמזגות לכדי אמירה ייחודית, על האפשרות הממשית לשלב בין המזרח למערב ללא שתחושת מלאכותיות תשרה על התוצאה הסופית. חלק מהקטעים יזכירו לכם יצירות רוק מתקדם מהסבנטיז, אחרים ירחפו דווקא באיזורי הפאנק של הגבול בין שנות השבעים לשמונים. יש רגעים שיזכירו לכם את הקיור, ואחרים את הפיקסיז. אבל בסופו של דבר - הצליל של איזבו מגובש ויש לו תווית זיהוי ייחודית משלו.

ברגעים הטובים ביותר של התקליט (למשל שיר הנושא), מדובר ביצירה מושלמת, שסוחפת את המאזין לעולם שכולו קסם ועונג. בכמה רגעים בינוניים יותר (ומעטים למדי), תחושת הגודש יוצרת מחסום שקשה לחדור דרכו ומדגישה את החסרונות של הלהקה - ובעיקר את העובדה ששם טוב, למרות הכשרון העצום, אינו סולן בעל עוצמה של ממש, כזו שיכולה לפצות על הלחנים הפחות מוצלחים. אבל בסיכומו של דבר, אלה הערות שוליים לאחד התקליטים היותר מבריקים שנעשו כאן בשנים האחרונות.  לשם טוב, שירי הדר, יונתן לוי וניר מנצור - מגיע מברוק גדול.