רוצים מוזיקה טובה? YES
הוצאה מחודשת לארבעה מאלבומיה של YES מוכיחים שלמרות ההשמצות, מדובר באחת הלהקות הגדולות של שנות השבעים. בועז כהן מביא את סיפורה
כשלמישהו מתחשק לנגח את הרוק המתקדם הוא בדרך כלל לוקח את YES כמשל ושנינה. הלהקה מברמינגהאם הפכה, לטוב ולרע, לסמל של הז'אנר. נוהגים להתייחס אל חבריה כאל דינוזאורים שמנים, עשירים ומפונקים – מבלי לדעת, בעצם, את הסיפור האמיתי וברוב המקרים ללא הכרה מעמיקה עם היצירה הגאונית לפרקים של הלהקה הזו.
בימים אלה הגיעו לחנויות הדיסקים ארבעה אלבומים של YES משנות הזוהר של הלהקה, תחילת-אמצע שנות השבעים. במהדורות משופצות-סאונד שיצאו בעטיפות קרטון, כמו תקליטים ממוזערים, עם בונוסים וחוברות מושקעות. מדובר בהקבץ מרשים: Close to the Edge משנת 1972, Tales From Topographic Oceans מדצמבר 1973, Relayer שראה אור ב-1974 וגם התקליט שנחשב בתקופה מסויימת לטוב ביותר של הלהקה, האלבום Going For The One מ-1977, שבישר את שובו של הקלידן האגדי ריק וויקמן לחיקה.
כך זה התחיל
ג'ון אנדרסון, הסולן בעל הקול הגבוה ומנהיג הלהקה, נולד באוקטובר 1944 בלנקשייר. אביו נפטר ממחלה כשהיה בן 8, והוא עזב את בית הספר ועבד כדי להביא כסף הביתה. בתחילת שנות השישים, בגיל 17, החל לנגן. בגיל 18 עבר ללונדון ובשנת 1968 פגש את הבאסיסט כריס סקווייר, בחור גמלוני, רזה ותמיר, בעל הכשרה קלאסית, שגם היה זמר במקהלה כנסייתית.
סקווייר, שניצל ממוות אחרי מנה בלתי אחראית של LSD, ראה בעצמו מוסיקאי רציני. דווקא השוני התהומי בינו לבין אנדרסון הוליד חברות עמוקה. ג'ון אנדרסון, תזזיתי, נמוך מאוד, ללא כל השכלה רשמית ובעל תאווה בלתי נשלטת לטקסטים מוזרים ומלים קשות באנגלית - מול כריס סקווייר הענק, השתקן והאינטלקטואל, שהתאמן 10 שעות ביום בנגינת באס.
העוני הקשה היה משותף לשניהם. יחד הם גם בחרו נגנים ללהקה שהקימו. התקליט הראשון יצא באוגוסט 1969 וכלל גירסת כיסוי ל-Every Little Thing של הביטלס. התקליט השני Time & a Word הופיע בתחילת 1970. חברים עזבו והתחלפו, אבל כריס סוויר, ג'ון אנדרסון והגיטריסט האוטודידקט בעל ידי הפלא סטיב האו, נותרו השלד היציב. הם גרו בדירה לונדונית צפופה, זעירה, ללא הסקה מרכזית, אכלו, ישנו וניגנו וחיו מהיד אל הפה. האלבומים הראשונים לא עוררו עניין. ההופעות לא הניבו הכנסות שניתן לחיות מהן בכבוד.
רק יציאת התקליט השלישי The Yes Album בתחילת 1971 הצליחה לסדר להם סיבוב הופעות באמריקה. בארה"ב יש מעריצים רבים שמבחינתם, זהו אלבום הבכורה של הלהקה. אבל הצרות לא נגמרו. המפיק אדי אופורד סבל מהתמכרות לסמים קשים. הלהקה היתה מעורבת בתאונת דרכים קשים ממנה ניצלו החברים בנס. המריבות האיומות בין סטיב האו, הגיטריסט הנשוי, השמרן והסגפן, לבין הקלידן חובב הסמים והנשים טוני קיי, איימו לפרק את ההרכב. בנוסף, חברת "אטלנטיק" ניצלה עד תום את העובדה שהלהקה חתמה על חוזה שערורייתי שהותיר בידיה מעט מאוד כסף ממכירת האלבום ואפס דולרים מתמלוגים.
השיבה לבריטניה הביאה לפיטוריו של הקלידן קיי. סטיב האו פנה לשם החם ביותר באנגליה, אז, קלידן בלונדיני, שהיה פסנתרן-פלא בגיל 5, התקבל לקולג' המלכותי למוזיקה, אבל הושלך משם בשל התנהגותו הפרועה. וויקמן ניגן באותה שנה באלבומים של "מגנה כרטא", ה"סטרובס", דייויד בואי ואל סטיוארט. בכל אחד מהם הותיר את חותמו הסיגנוני בזכות נגינת הפסנתר הוירטואוזית שלו, עד כדי כך שהעיתון מלודי מייקר מרח את דמותו (בגלימה נוצצת ושיער בלונדי עד המתניים) על השער.
וויקמן, אחרי שלושה סירובים עקשניים, הסכים להצטרף ל- YES. ואחרי שביל ברופורד היכה באגרוף את הבאסיסט כריס סקוויר באחת החזרות (ברופורד טען שסקוויר מנגן יותר מדי תווים ולא יושב על ה-one...), הגיע ללהקה מתופף חדש בשם אלן ווייט. כך התגבש, למעשה, ההרכב הקלאסי של הלהקה. האלבום "Close to the edge” הגיע לחנויות בספטמבר 1972 וסוף סוף פרץ את הדרך להרכב המופרע והגאוני. עד עצם היום הזה האזנה לקטע And You And I - מסוגלת לעצור נשימתו של כל חובב מוזיקה אמיתי. היצירה שנושאת את שם האלבום היא מרגעי המופת של שנות השבעים בכלל.
שערי טירוף הדעת
יפן, אוסטרליה, שבדיה, צפון אמריקה – YES החלה לסגור הופעות ענק במקומות שונים על פני הגלובוס. 1973 היתה שנת שיא. אלבום הסולו של ריק וויקמן "שש נשותיו של הנרי השמיני" יצא בין שני האלבומים של YES – ונמכר יותר טוב משניהם גם יחד. "הפכנו לאנשים עשירים מאוד תוך שבוע", אמר ג'ון אנדרסון בראיון לפני חמש שנים. "זה עשוי לשגע כל אחד, במיוחד אחד שהיה עני כל החיים שלו".
בסוף 1973 הופיע אלבום כפול שרבים היו מגניו – אך לא מעטים הם מעריציו (ואני ביניהם). ארבע יצירות ארוכות. כל אחת נפרשה על צד שלם של תקליט, ששילבו דיסהרמוניה, אוונגרד, נגינה וירטואוזיות וקטעים שמיימיים, כמו שירת מלאכים, נגינת עוגב, גיטרות קלאסיות וטקסטים משונים. אין טעם לנסות ולפענח את הטקסטים ההזויים שחיבר ג'ון אנרדסון. "תמיד חיפשתי מלים שנשמעות יפה, ומשפטים שיש להם מוזיקה – בלי משמעות מיוחדת". כך, בצד הרביעי של "סיפורים מן האוקיינוס", מופיע המשפט (בצרפתית) "נו סום דו סוליי" (אנחנו השמש), רק כי אנדרסון הרגיש שנעים לו לשיר את זה.
האלבום הבא היה כבר ללא ריק וויקמן, שעזב – אבל RELAYER, מ-1974 הציג את פטריק מורז השוויצרי כתחליף ראוי ביותר. "שערי טירוף הדעת", היצירה הפותחת, נתנה אפשרות לחידושי סאונד ומהלכים הרמוניים מוזרים. כמו דיווח מבית חולים לחולי נפש, שהמנהלים הותירו את המטופלים בו לבדם, עם כלי נגינה – כשהסוף (כמו תמיד אצל YES) מזכך ומפעים. בגירסה החדשה מופיעה גם גירסה מקוצרת של פרק הסיום (תחת השם Soon), שמוכיחה – למי שזקוק להוכחות – שהלהקה הזו יודעת היטב להמיס את הלב, ולכתוב את המלודיות הכי מערפלות שאפשר.
וויקמן חזר ב-1976, אחרי תהפוכות, אלבומי סולו, עודף סמים והתקף לב בגיל 30 שכמעט גמר אותו. שוב, בהרכב המושלם, הם יצרו את Going For The One - שהגיע לעולם בדיוק בתאריך היפה: 7.7.77 אבל ביולי 1977, זה כבר היה שנה וחצי מאוחר מדי. בריטניה כבר היתה שבויה בקסם הפאנק והצליל הרזה שהגיע מהפרברים, שירים קצרים של 2 דקות ואנשים כמו אלביס קוסטלו וג'ו סטראמר היו הדבר הבא, ולא חמישיה של מוזיקאים שחיברו יצירות מסובכות וארוכות.
למרות שני שירים שונים בקיצוניותם – שיר הנושא של האלבום ו"סיפורים מופלאים" שהפך ללהיט גדול – היתה זו תחילת היעלמותה של YES מהמפה. נכון, הם המשיכו להתקיים, להתאחד, להוציא תקליטים ולהופיע, אבל Going For The One מסכם את תקופת השיא והזוהר של אחד ההרכבים הכי מעניינים שפעלו בשנות השבעים.
הלהקה, במתכונתה האמנותית והמשמעותית, מתה ב-1978. אנדרסון חבר לפאפאתנסיו ונגליס (מ"בנה של אפרודיטה") ויצר איתו אלבומי פופ אלקטרוניים. ב-1983 YES שבה לפעילות, עם הקלידן המקורי טוני קיי, שנזרק מהלהקה 13 שנים קודם, ובלי סטיב האו. האלבום "90125" יצא ב-7 בנובמבר 1983 וכלל את השיר הכי מצליח של YES בכל הזמנים - Owner of a Lonely Heart. כמו במקרה של "פינק פלויד" ו"ג'נסיס" – דווקא במתכונת המאוחרת, הפופית והשטחית ביותר – זכתה הלהקה לפופולריות הרבה ביותר שלה.
