באין חזון ייפּרע עם, נאמר בספר משלי, ובאין מנהיגות דינמית עם חזון, נוצר ואקום בדעת הקהל, שאליו נכנסות קבוצות-שוליים המנסות להכתיב את סדר-היום שלהן לכל הציבור. זה המצב בישראל בפרוס שנת 2004: שתי קבוצות של אנרכיסטיים נאבקות על קביעת סדר-היום הלאומי שלנו.
הגדולה יותר היא דתית: נוער הגבעות,
שהיצמדותו למאחזים, הבלתי-חוקיים ברובם, ראויה להערכה – בגין הנחישות, המוטיבציה וההקרבה העצמית שיש בה – אך היא גורמת בסופו של חשבון לנזק לאומי אדיר, ומעבר לכך גם משניאה את כל תנועת ההתנחלות על חלקים גדולים בצה"ל ובציבור בכלל. זו טעות קשה מבחינתם, וחבל מאוד שמנהיגות המתנחלים עומדת בחיבוק-ידיים ומשלימה עם טרגדיה שזמנה הולך וקרב.
הקבוצה השנייה היא של אנרכיסטים שמאלנים,
משת"פים של הטרור הפלסטיני, אכולי שנאה עצמית, המזדהים לחלוטין עם האויב במלחמתו בעם ישראל. מטרתם המיידית היא גדר ההפרדה, אך הם בעצם חוד-החנית של זרם בשמאל הישראלי שאינו מקבל עוד את זכות קיומה של המדינה, ומוכן בפועל לתרום להחלשתה, בדרך לחיסולה. מדובר בחבורות צעירים, לצד אקדמאים רבים מדי, המסתובבים בעולם כולו ומסיתים ומדיחים נגד מדינתם, ובכמה פוליטיקאים שמצדיקים את המעשים החמורים הללו, בשם חופש הדיבור, מעל בימת הכנסת.
בשני המקרים עדיין מדובר בחבורות מצומצמות בהיקפן המספרי, אך השפעתן חורגת בהרבה מהיקף זה. הסיבה הראשונה לכך היא שהימין הממוסד, שבבחירות האחרונות בלע חלק גדול מן המרכז, נמצא בשיתוק רעיוני כמעט מוחלט, ומשאיר את הזירה פנויה לגורמים הקיצונים למיניהם. יש הבלחות של יוזמות מדיניות כאלה ואחרות, אך הציבור ברובו מתייחס אליהן בציניות, אם לא בלעג ובחוסר אמון מוחלט. מדהים לראות כיצד בחירות 2003, שהצמיחו תוצאה כל-כך ברורה, נראות היום כמו חיזיון רחוק ולא מציאותי.
המערכת הפוליטית הישראלית שוקעת במהירות במדרון של חוסר רלבנטיות מבחינת הציפיות של דעת הקהל הישראלית. זהו מתכון ברור לערעור יסודות המשטר הדמוקרטי, שבנוי מטבעו על תחושת אמון בין הציבור הבוחר לבין נבחריו. האחריות העליונה מוטלת על המנהיגות, אך אצלנו מדברים, עוד פעם מדברים, ובעיקר מכחישים את עצמנו כל הזמן, "מעמידים דברים על דיוקם" – ובקיצור מבלבלים את העם וגם את ידידינו בעולם כולו.
כך קורה שהקיצונים, גם אם הם מעטים, הופכים לגיבורי השעה, ומעמיקים את בלבול המערכות הכללי. העם הזה ראוי ליותר, ויפה שעה אחת קודם.
