האשה האחרת
למה אנחנו צריכים להפריע לאמריקנים ללחוץ על אסד, יכול היה רבין לשאול
נניח לרגע שראש ממשלת ישראל היום לא היה סרבן השלום אריאל שרון אלא מלאך השלום יצחק רבין. שנת 2004 מתחילה, ועל השולחן מצטברים איתותי שלום חמים מנשיא סוריה בשאר אסד. הוא מציע שלום באוזני כל מי שמוכן לשמוע, מכתבי "ניו יורק טיימס" ועד ראש ממשלת טורקיה. הוא לא רק מוכן להתחיל את המו"מ מהמקום שבו הפסיק אביו, הוא מוכן להתחיל אותו כמו שממשלות ישראל אוהבות, מאפס. כל מה שישראל צריכה לעשות הוא לומר כן.
האם רבין היה קופץ על המציאה? לא בטוח. מה נשתנה, היה רבין שואל, ומחלק את תשובתו, כמו את כל תשובותיו, לשלושה חלקים. הכי חשוב, אמריקה השתנתה. הנרי קיסינג'ר, שניהל ביד רמה את מדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת יום הכיפורים, התרשם עמוקות מאמינותו של חאפז אסד. הוא הנחיל את התרשמותו לדור שלם של דיפלומטים אמריקנים. ההנחה היתה שהמפתח להמשך תהליך השלום במזרח התיכון נמצא בדמשק. המחיר ידוע. הפרטנר הוא איש שאפשר לסמוך עליו. השלטון יציב להפליא. החתימה היא עניין של או-טו-טו.
לא היה מנהיג מזרח תיכוני (לבד ממנהיגי ישראל) שפונק כל-כך על-ידי הממשלים האמריקניים. האמריקנים הניחו לאסד להשתלט על לבנון ולנצל אותה לצרכיו. הם העלימו עין ממעורבותו בעסקי סמים ומתמיכתו הפעילה בארגוני טרור. אהרן מילר, שהיה אחד מראשי צוות השלום של הסטייט דפרטמנט בשני העשורים האחרונים, משוכנע היום שפינוקו של אסד היה המשגה הגדול ביותר של ארה"ב במדיניותה המזרח תיכונית. אילו היו מציבים בראש סולם העדיפויות את ההסכם עם הפלסטינים, היה סיכוי טוב יותר להתקדם בשתי החזיתות.
הסיפור הזה נגמר לאחר 11 בספטמבר. מדיניות החוץ האמריקנית עברה טלטלה היסטורית. היעדים השתנו, סדר העדיפויות השתנה. והשתנה גם הסגנון. סוריה, בעלת בריתו של סדאם ופטרונית חיזבאללה, צורפה אחר כבוד לציר הרשע. אמריקה איימה לדרוס אותה כלכלית.
למה אנחנו צריכים להפריע לאמריקנים ללחוץ על אסד, יכול היה רבין לשאול. למה שאנחנו נספק לו חותמת כשרות? נראה מה יכולים האמריקנים להוציא ממנו בלעדינו, ורק אז ניכנס למו"מ. הדבר השני שהשתנה (היה רבין אומר) הוא המשקל של סוריה בתהליך. כל השנים הנחנו שהסכם עם סוריה, אם-כל-חזיתות-הסירוב, יוריד את המחיר שיידרש בהסכם עם הפלסטינים. שלוש שנות טרור העמידו את הפלסטינים לגורלם. לא סוריה תקבע אם יושג הסכם בינם לבין ישראל, ובאילו תנאים.
והדבר השלישי שהשתנה הוא מצבה של ישראל. גם ישראל, כמו אמריקה, העדיפה לאורך שנות ה-80 וה-90 להעמיד בראש סדר העדיפויות הסכם עם סוריה. סוריה היתה "האשה האחרת", המאהבת, שאליה בורחים מפחד ההתמודדות עם הפלסטינים. היה היגיון מסוים במדיניות הזאת כל עוד צה"ל היה תקוע בלבנון. ברגע שברק חילץ אותנו משם, איבדו הסורים את כוח המשיכה שלהם.
הגולן לא נעשה אטרקטיבי יותר: סוריה נעשתה אטרקטיבית פחות. ובמקביל הפך העימות עם הפלסטינים לבעיה קיומית. מעמדה הבינלאומי של ישראל הידרדר. גם אם תשתעשע עכשיו ישראל במו"מ עם סוריה, סוגיית הכיבוש תמשיך לרדוף אותנו, אם לא בגלל הטרור, בגלל המיאוס בעולם.
אילו שרון חשב שאסד הוא כיסא המפלט שלו מהבעיה הפלסטינית, אני משער שהיה קופץ על המציאה. הרתיעה שלו מלמדת שהוא מבין שהוא שקוע בבוץ. עם אסד יתחפר עוד יותר.
אשר לרבין, איש איננו יודע, ואיננו רשאי לומר, מה היה עושה אילו חי היום. ייתכן שהיה מדביק לעצמו זקן ומשקפיים, נוסע לדמשק וכורת ברית עולם עם העדה העלאווית. יתכן שהיה מוריד את ידו הימנית מלמעלה למטה בתנועת ביטול, ושוכח מהעניין. בלי קשר לשאלה מי כיהן כאן כראש ממשלה, כל מו"מ אפקטיבי שניהלה ישראל עם גורם ערבי התחיל בשיחות חשאיות, ונמשך במו"מ בגיבוי אמריקני. זה גם מה שצריך לקרות כאן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
