מטען אוכל

בצהרים תקפו אותי רגשות אשם. פתחתי את המקרר והסתכלתי על הפלסטיקיה שבה ארוזות, מקוררות עדיין, שאריות מהצ'ולנט של שבת. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, במקום שהבטן שלי תגרגר, התחיל לגרגר המצפון שלי.

"מה?" הוא שאל בטון הזה, חצי רוטן, חצי לועג, "אתה רוצה להגיד לי שעוד לא מספיק לך? כבר יום שני, בנאדם. אתמול אכלת מהשאריות, ביום שבת אכלת שתי מנות. תסתכל על עצמך! אתה רוצה להגיד לי שעכשיו אתה הולך לאכול עוד צ'וּ-נט?".

"למה מה?" העזתי לענות לו בלי בושה, "קשה לך עם זה? אולי לא נח לך לגור אצלי יותר? אתה יכול לעשות אחד מהשניים: לעבור מהראש שלי אל הבטן (ששם יש יותר מקום, אבל מלא חומצות), או לעבור למישהו אחר ולהיות המצפון שלו. אה, או שתשתוק". לא שמעתי אף מילה יותר, אבל אני חייב לומר שהממזר הקטן הצליח לעורר אצלי איזה רגש אשמה.

"לא חבל על הצ'וּנט?" ניסיתי לעורר את רחמיו, "עכשיו מאוחר מדי להקפיא אותו, לא?". נענתי בשתיקה רועמת. נאנחתי, והוצאתי תפוח אדמה מהסלסלה. תפוח אדמה מאודה זה לא שיא החגיגיות, אבל לפחות זה מרגיע, גם את הבטן, וגם את המצפון.

עקרון החגים היהודיים

אצל היהודים יש כמה וכמה עקרונות חיים שסובבים סביב אוכל. ישנו העקרון שמסכם את החגים שלנו: 'רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, קדימה, לאכול!', ויש מכלול הרִגְשֵי, שהוא מכלול של רגשי אשם עקרוניים.

אחד מרגשי אשם המשנה החשובים שבונים את מכלול הרגשי זה העניין של "אוי, אכלתי הרבה יותר מדי". רגש אשם-הבליסה היהודי, אני קורא לו.

כשאוכלים בחבורה קל יותר להתמודד איתו, כי אתה מסתכל סביב, ורואה את כל הדודים והקרובות, ואומר לעצמך שהמצב שלך יכול להיות הרבה יותר גרוע; תסתכל רק על האחרים. קל לך לומר למצפון שלך, ככה ממש לפני הקינוח, "תראה את דודה ח', היא הלוא בקושי נושמת ועוד אוכלת".

רגשי האשם היהודיים הם משהו שהתרגלנו לחיות איתם. ישנם מנגנוני הגנה שפיתחנו כלפיהם, ורובנו חיים איתם כמו שחיים עם הפלורה של המעיים. לא נותנים אנטיביוטיקה - לא מקבלים פטריות. ישנם אפילו רבים שחיים איתם בסימביוזה מושלמת, והרגשי ממש בונים אותם. לא בכל יום הסימביונטים מתגברים על רגש חזק כמו רגש אשם-הבליסה היהודי, וכשהם מתגברים, הם מרגישים מחוזקים, כאילו עברו עוד מחסום.

אז זה בסדר, אבל אני מודיע לכם שאני קרוב להתמוטטות עצבים. אני מסתכל על המצפון שלי, והוא חייב דיאטה. בזמן האחרון הוא קיבל מימדים של מפלצת ממש. הוא מקבל פניות מכל כך הרבה גופים וגורמים שהוא מרגיש חשוב יותר ויותר, וככל שהוא מרגיש יותר חשוב - הוא מנדנד עוד ועוד: "אל תאכל מזה, ובטח לא מזה", הוא צועק אלי בכל פעם שאני מנסה להכניס משהו לפה. "כבר אכלת ביצה שלשום, די!", הוא ממשיך, "ומה פתאום בשר אדום, וסויה!?! וכן, אני צריך עוד נייר מכתבים, בולים ומעטפות לענות לגופים הפונים!".

"פיד מי, קופר," הוא משתולל בלילות, "אני רוצה עוזר משלי, אני דורש מזכירה! לשכה, תקציב!".

אין למצפון שלכם הרגשה שכולם אצלכם בצלחת? אל המצפון שלי פונים מהארגונים שוחרי זכויות הבריאות. "אל תאכל כבד", הם אומרים לו, "יש בזה הרבה כולסטרול". "חמציצים אסור - יש בהם חומצה אוקסלית!" הם מוסיפים ואומרים. פונים אליו מהארגונים למען זכויות בעלי חיים ("ראית איך מובילים עגלים?"), יורדים עליו הדתיים ("חזיר בחלב? אנחנו מזועזעים!"), החילונים ("מה אתה נותן במה לדתיים?"), שוחרי הסויה ומתנגדיה (גילוי נאות: אני מאוד נגד), הצמחונים והטבעונים. אפילו הבסטיונרים של צידי הדרכים מתעלמים ממני ופונים ישר אל המצפון שלי כשאני עוצר לקנות תותים. "ביו תות" כתוב על אריזת הפלסטיק המזיקה לאיכות הסביבה, "הדברה בחיידקים ידידותיים!" ממשיכה ואומרת המדבקה האדומה. "12 ש"ח בבקשה", אומר לי המוכר בחיוך, ומושיט תות בחצי מהכמות של שנה שעברה.

אז לכבוד החורף שהגיע, ולכבוד האדם וחרותו, אני מבקש לבקש שלא נתרגש מזה שכולם נכנסים לנו לצלחת. אוכל זה עניין טעון. לכולם יש מה לאמר, וכולם באים עם כוונות טובות וטהורות, אז נזכור שכולנו רוצים בסך הכל להשקיט קצת את המצפון שלנו, שיכול להיות שיהיה הרבה יותר קל לחיות איתו אחר כך. כדי להמחיש את זה, הנה שני מתכונים לחלוטין לא פוליטיקלי קורקט, שיגרמו לכם להרבה רגשי אשם, כל אחד בדרכו שלו.

חומרים:

500 גרם שומן, קצוץ היטב

750 גרם כבד עגל, קצוץ היטב

250 גרם בשר עגל רזה, טחון

75 גרם חמאה

כף עירית, או בצל ירוק - קצוצים

1/2 כפית שום, מעוך

250 גרם כבדי עוף, שלמים

4 כפות קוניאק

50 גרם שמנת מתוקה

1/2 1 כפית מיץ לימון

2 כפות קמח (כ-30 גרם)

1 ביצה, טרופה קלות

1/3 כפית פלפל אנגלי, טחון

1/2 1 כפות מלח

פלפל שחור, גרוס

150 גרם לשון מעושנת, חתוכה לקוביות קטנות

250 גרם נוספים שומן - בעלים או בסרטים

1 עלה דפנה גדול

הכנה:

1. מאחדים את ארבעת מרכיבי הבשר והשומן הראשונים ומערבבים אותם היטב בקערה גדולה.

2. בסיר - רצוי ברזל, ולא בסיר אמאיל - ממיסים חצי מכמות החמאה ולאחר שהיא מתחילה להעלות מעט קצף, מקפיצים בה בזריזות את העירית או הבצל הקצוצים ואת השום. מוסיפים את החמאה המומסת לתערובת הבשר והשומן ומערבבים היטב.

3. באותו סיר, ממיסים את שארית החמאה ומטגנים בה את כבדי העוף עד שהם מוצקים למגע אך עדיין ורודים מבפנים. מוציאים אותם בכף מחוררת ומעבירים לצלחת.

4. באותו סיר, מרתיחים תוך ערבוב את ארבע כפות הקוניאק ומצמצמים אותן עד לכשתי כפות בנפח. מגרדים את תחתית ודפנות הסיר בכף או בספטולת עץ ומעבירים את הנוזל לקערת הבשר.

5. מוסיפים את השמנת, הלימון, הקמח, הביצה, הפלפל האנגלי והמלח אל תערובת הביצה. מפלפלים בנדיבות ומערבבים היטב לתערובת חלקה. רצוי לערבב את התערובת תחילה בידיים ואחר כך עם מיקסר יד, כדי להבטיח אחידות. אם אתם מוציאים מעט מהתערובת לטעימה לצורך תיקון התיבול, הוציאו מעט בכף וטגנו אותה לפני. בשר לבן לא מבושל הוא כבר בגדר התגרות מיותרת בעתידכם המדיצינלי.

6. מחממים את התנור ל-180 מעלות צלזיוס.

7. מכינים את הכלי לטרין - תבנית אינגליש קייק עשויה פיירקס או מתכת, או כמובן כלי מסורתי לטרין, למי שיש. מניחים על תחתית הכלי ועל הדפנות הצידיות, באופן שיש חפיפה קלה בין חתיכה לחתיכה, את דפי או סרטי השומן.

8. מניחים מחצית מכמות תערובת הבשר שיש לכם בכלי הטרין, מהדקים היטב בספטולה או בכף שטוחה. חותכים חתיכות מכבדי העוף ומסדרים אותן לאורך הטרין.מניחים בכלי את שארית תערובת הבשר, מהדקים, סוגרים בעלי שומן חופפים, מניחים עלה דפנה מעל וסוגרים הכל בגליון של נייר אלומיניום. מעל הנייר מניחים את מכסה הכלי, ואת כל הגעשעפט שמים בתבנית צליה עמוקה יחסית ובה מים חמים. המים צריכים להגיע למחצית גובה התבנית לפחות.

9. אופים כשעתיים, או עד שהמיצים שיוצאים למעלה הם צהבהבים וצלולים, במרכז התנור.

10. מוציאים מתהנור, מסירים את המכסה ונייר האלומיניום. מחליפים בנייר אלומיניום חדש ומניחים מעליו משקולת בגודל מתאים (קרש חיתוך ומעליו סיר). מקררים לטמפרטורת החדר ואז מניחים במקרר עד להגשה. כדי להגיש, מורידים את המשקולת ואת נייר האלומיניום ופורסים פרוסות להגשה. לא מוציאים את הטרין כולו מהתבנית.

עוגיות אקלס

אלה הן עוגיות אנגליות שמקורן באקלס שבלנקשייר. פעם הן אולי נחשבו שחיתותיות במיוחד, בגלל החמאה ובצק העלים. בכל מקרה, הסיפור שמאחוריהן יגרום לכל בעל מצפון להניד את ראשו בעצב. בשנת 1793 החל ג'נטלמן אחד בשם ג'יימס בירץ' למכור בחנותו עוגיות. ככל הנראה המתכון שלהן הגיע אליו דרך מי שהיתה משרתת של גברת אנגליה מכובדת, מרת אליזבת רפאולד, שהיתה בעלת מוסד קולינארי אחר, וגם כתבה כמה שנים קודם לכן ספר בישול אנגלי נצחי שאותו עדיין אפשר לקנות, אפילו באמזון.

חומרים (לכ-16- 20 עוגיות):

גליון של בצק עלים בגודל 50X40 ס"מ לפחות, או כ-250 גרם בצק עלים מופשר

למילוי:

100 גרם אוכמניות יבשות או צימוקים קטנטנים

40 גרם (1/4 כוס + כפית) אבקת סוכר

1/2 כפית תערובת של התבלינים הבאים, טחונים: פלפל אנגלי, מייס, מוסקט, ציפורן (הכי מעט פלפל אנגלי)

2 כפות קליפות הדרים מיובשות, קצוצות דק

25 גרם חמאה, מומסת

1 חלבון ביצה, טרוף

מעט סוכר לזריה

הכנה:

1. מחממים את התנור ל- 220 מעלות צלזיוס.

2. מערבבים את כל חומרי המילוי.

3. אם לא קניתם בצק עלים בגליון, מרדדים את הבצק המופשר לגליון בעובי של פחות מ-1/2 ס"מ, ובשטח של 40 על 50 ס"מ בערך. קורצים ממנו 20 עיגולים בקוטר של 10 ס"מ.

5. הופכים את העוגיות בתבנית. מהדקים ומשטחים מעט את פני העיגול וחותכים שלושה חריצים מקבילים בחלקו העליון. מברישים בחלבון וזורים אבקת סוכר או סוכר לבן מעל.

6. אופים כ-15 דקות, מוציאים ומצננים על רשת.