לילה כן שקט: כך תגרמו לילד לישון טוב עד הבוקר

לא פעם נדמה שמה שמפריד בין הורים לילדים רכים לבין שפיות הוא שלוש שעות שינה רצופות בלילה. לא פעם נדמה שעייפות היא-היא החוויה המעצבת, המרכזית ל והשוחקת כל כך של שנות ההורות הראשונות. העייפות הזאת – שמקורה באינספור יקיצות ליליות וריצה לתינוק בן יומו שרוצה לינוק, לתינוקת שהמוצץ נפל לה, לפעוט שחלם חלום רע או לילד שרוצה כוס מים פתאום בארבע לפנות בוקר – היא ללא ספק אחד מנושאי השיחה המדוברים ביותר בקרב הורים טריים ונתפסת על ידם כאויבת הגדולה של השפיות.

כולם מספרים בגאווה על החיוך הראשון של התינוק, על מחיאות הכפיים, על התחלת הזחילה, או איזו אמירה מופלאה של הגאון בהתהוות בן הארבע. קשה הרבה יותר להודות בכעס האדיר שמתעורר בנו ההורים כשאנו מוצאים את עצמנו עושים את הדרך ממיטתנו החמימה לחדר הילדים בפעם השביעית בלילה. בייחוד כשהלילה התחיל בשעה ארוכה של סיפורים, בקשות, שירי ערש וחוזר חלילה. בייחוד כשברור ששעות ספורות לאחר מכן כבר נצטרך להופיע במקום העבודה 'כאילו כלום' ולהיות עירניים ופרודוקטיביים מתמיד.

"שינה, ובייחוד שינה אצל ילדים, נתפסת כנושא מקודש, בין השאר בזכות אופיה השונה מאוד מאופיין של הרבה פעילויות אחרות", מסביר פרופ' איל בן-ארי מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "בשינה אנחנו מתנתקים מלחצים חיצוניים ופנימיים ומאפשרים לדמיונות, לחלומות, למחשבות שונות לעלות. לא במקרה אפשר למצוא המון כללים סביב האדם הישן – איפה ישנים, מתי ישנים, האם אפשר להפריע ועוד ועוד. טקס השכבת הילדים בחברה המערבית התפתח רק כשהילדָת הפכה לשלב מובחן בחיים, והוא מרוכז בעיקר במשפחה הגרעינית".

את טקסי ההשכבה האלה, בשינויים קלים, מכיר כל הורה: ארוחת ערב, מקלחת, ביגוד מיוחד ללילה, ישיבה לצד הילד, הקראת סיפורים, עמעום האור, שירי ערש ומה שמכונה 'כניסה איטית לשלב השינה'. הרגעים האלה הם בדרך כלל אינטימיים מאוד, אפופי חום, חיבוקים ונשיקות. אלא שלא פעם, מעידים הורים רבים, התסריט הפסטורלי הזה יכול להימשך גם שעתיים ולהפוך את משתתפיו, בייחוד המבוגרים שבהם, לעצבנים וחסרי סבלנות.

פרופ' בן-ארי: "בחברה המערבית טקס ההשכבה כולל לרוב אלמנט כוחני, שכן נוצר מאבק תמידי עם הילדים, שמבטא את הקונפליקט בין הרצונות והמעגלים הפיזיולוגיים שלהם לבין לוח הזמנים של הוריהם ורצונם להיות לבד. "בחברה היפנית, למשל, תפקידה הראשי של האישה הוא להיות אם והרבה פחות בת זוג, ולכן האם היפנית הולכת לרוב לישון עם ילדיה וגם ישנה איתם במהלך הלילה. בבתים רבים ביפן הפוטונים, השונים מאלה שאנו מכירים בארץ הנתונים בתוך מסגרת עץ נוקשה, נפר?ים מדי לילה על הרצפה ליד פוטון ההורים, וכך כשהילד בוכה האם יכולה פשוט לשלוח אליו יד מרגיעה, או שהוא מתגלגל לפוטון של ההורים ומתכרבל ביניהם".

ד"ר מירי קרן, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת היחידה לגיל הינקות המסונפת למרכז הרפואי גהה של שירותי בריאות כללית, מאמינה שטקס השכבה נכון צריך להימשך כ-20 דקות בלבד. ד"ר קרן: "הטקס צריך להיעשות כשהילד כבר במיטתו וברור לו שלטקס יש התחלה וסוף, וגם אם יבקש עוד פעם פיפי ועוד כוס מיץ, הוא לא יקבל. טקס כזה יכול לכלול סיפור ואחר כך השמעת מוזיקה שקטה, כשהעיקרון המנחה הוא שהטקס מוגבל בזמן ורצוי שהוא לא ייערך מדי לילה על ידי אותו הורה. ניתן, באופן לא קבוע, לאחוז בידו של הילד, ואחר כך לצאת מהחדר תוך השארת אור קטן ודלת פתוחה".

דיאנה אידלמן-קרת, מנהלת תחום ההורות ב'דיאדה – בית מלידה להורים וילדים', מספרת שכשליש מהפניות המגיעות אליה נובעות מבעיות בתחום השינה. "שנת הילדים היא הבעיה הכי מכאיבה בהורות הראשונית", היא אומרת. "אנשים צריכים לישון כדי שיהיה להם כוח, והפער בין צרכי התינוקות, שיכולים להתעורר שמונה פעמים בלילה ולקום בבוקר מלאי אנרגיה וחיוכים, לבין ההורים שמרגישים כמו סמרטוטי רצפה הוא שיוצר את המצוקה והקושי.

"חוקרים מצאו שכשילדים מוציאים הרבה אנרגיה שעה לפני השעה שבה הם הולכים לישון, ההירדמות שלהם תהיה קלה ורגועה יותר, ואפשר בהחלט לנסות את זה. אני מאמינה שכשרוצים להרדים תינוקות וילדים – ההורים צריכים להיות משעממים. כדאי לשבת ליד הילד או לשכב לידו, ללטף אותו באיטיות ובקצב מונוטוני ולנשום עמוק. אפשר גם לשבת לידו, להניח עליו יד ובמקביל לקרוא ספר או עיתון, ובעצם להתנתק מהילד כדי לאפשר לו להתנתק מההורים".

נניח שהילדים נרדמו. הבית שקט, חדרם של הילדים חשוך, פניהם רגועות וקול נשימותיהם הוא מהנעימים שאפשר לשמוע. ההורים, עייפים אך מרוצים, מתחילים להיערך לשעה-שעתיים לעצמם: זה יכול לכלול ספר טוב, שיחה עם חברים, עבודה על המחשב או אפילו סקס. אלא שאז, כשנדמה היה שאפשר לנשום לרווחה, אחד הזאטוטים משמיע קול. ועוד אחד. ואם לא ניגשים אליו תוך דקה-שתיים, הקולות יכולים להפוך לבכי מר, וזה כבר יכול להעיר גם את אחיו.

"כל התינוקות מתעוררים בלילה", קובעת ד"ר קרן, "וזה קורה כחלק מחוסר הבשלות של המוח שלהם, שבעת שינה פעילותו שונה. תהליך הקניית הרגלי השינה תלוי באלמנטים ביולוגיים וסביבתיים, ויש תינוקות שמתעוררים ו'מודיעים' להורים בבכי ואנו קוראים להם 'המאותתים', לעומת תינוקות אחרים שיודעים להרגיע את עצמם ולהירדם לבד.

"לעיתים, כך הראו מחקרים, תינוקות שהיו 'מאותתים' הפכו לכאלה שנרגעים לבד, ולהיפך. אלמנטים שונים יכולים לגרום לשינוי כזה – תגובה של ההורים לתינוק במשך הלילה, מחלת ילדות של התינוק שגרמה לשינוי דפוסים שקשה לסגת מהם כמו לקיחתו למיטת ההורים, אווירה של ויכוחים ומתחים בבית ועוד".

אידלמן-קרת מאמינה שהעובדה שבשנתיים הראשונות לחיים הגוף צריך לממש יותר פוטנציאל צמיחה מאשר בכל תקופת חיים אחרת נמצאת בעוכריה של שנת ההורים לפעוטות. "אחת הדרכים של הטבע להתמודד עם הצמיחה המואצת היא מנגנון עיכול מהיר הגורם לאכילה מרובה יותר בשל תחושת רעב, גם בלילה", היא אומרת. "בנוסף לכך, לאורך שנת החיים הראשונה הנשימה לא תמיד סדורה, וגם זה כנראה משפיע על ריבוי היקיצות הליליות.

"בעיני, סיבה נוספת להתעוררויות הרבות בלילות היא ההתמודדות הרגשית הלא פשוטה של השנים הראשונות, בייחוד כל עוד הילד אינו מדבר והולך. מדובר בהתמודדות הדורשת הכלה ותמיכה ביום וגם בלילה. פעוט בן שנה וחצי לא יכול להבין למה ביום אנחנו כל כך שמחים לראות אותו ועינינו דומעות באושר כשהוא אומר 'אמא' או 'אבא', ואילו בלילה אנחנו ממש לא רוצים לראות אותו".

אידלמן-קרת גורסת שיש להגיב לכל קול בכי של התינוק או הפעוט. "בעיני, פעוט בן שמונה חודשים או שנה וחצי שצורח, הוא באמת 'תקוע'. מבחינתו, חייו תלויים בשאלה האם ההורים ייכנסו לחדרו וירגיעו אותו או לא. לכן אני מתנגדת להשארת הילדים בוכים לבד במיטתם, לצד הכרתי בזכותם של ההורים לישון.

"אני מציעה לשנות הרגלים בדרכים חומלות והדרגתיות. ניתן להרגיל את הפעוט לכך שההורים לא כל כך מעניינים בלילה, למשל: לגשת אליהם, לחבק אך לא לשחק איתם, או להדליק אור ולהסתפק בהפגנת נוכחות. אפשר לנסות טפיחות קלות בקצב מונוטוני ואיטי על הטוסיק, לשיר שיר שקט, ללטף או אפילו להתנועע. אמהות מניקות צריכות לזכור שתינוקות יונקים מתעוררים יותר, ושהם לרוב נזקקים ליניקה לצורך הירגעות מחודשת והירדמות".

מילות הרגעה, חפץ מעבר

ד"ר קרן, לעומתה, מסרבת לראות בכל בכי של תינוק אות למצוקה. ד"ר קרן: "מה שמקשה על ההורים להימנע מתגובה לבכי התינוקות הוא המחשבה שהילד במצוקה, ולדעתי אין לפרש כל התעוררות כסימן מצוקה. חשוב מלכתחילה לוודא שהילד לא חולה ולהבין נכון את היקיצות וקשיי ההירדמות. אני ממליצה על כניסה לחדר לדקה, בלי להוציא את התינוק או הפעוט ממיטתו, והרגעה במילים כמו 'עכשיו לילה ואנחנו ישנים. אל תדאג, אבא ואמא שומרים עליך'. צריך לזכור שככל שהורים מגיבים יותר לבכי התינוק, כך הם למעשה מנציחים את המצב".

אידלמן-קרת מציעה להשתמש בחפץ מעבר כלשהו או אפילו 'חולצה עם הריח של אמא', שיוכנסו למיטת התינוק כדי להקל עליו את ההירדמות המחודשת במהלך הלילה. למי שמוכנים, היא מציעה "להשכיב את הפעוטות במזרון ליד מיטת ההורים או להצמיד אליה את מיטת התינוק לאחר הורדת הסורגים באחד מצדדיה".

אידלמן-קרת: "צריך הרבה אורך רוח וחשוב להיות עם התינוק ולעבור איתו את משוכת ההירדמות התלותית. כשמרגישים שלא ניתן עוד להכיל את התינוק בגלל כעס, חשוב לתת למישהו אחר לתפוס פיקוד, בין אם זה בן הזוג או חברה שהסכימה לשמש כ'קו חירום', או, כשאין ברירה, אפילו להשאיר תינוקת בוכה ולצאת מהחדר לכמה דקות כדי להירגע ולחזור אליה בכוחות מחודשים".

טיפים להורים

אידלמן-קרת, כמו גם ד"ר קרן, מציעות מספר טיפים להורים על סף ייאוש:

• יצירת שינוי באווירת הבית בשעות הערב והלילה: רצוי שהבית יהיה מסודר יותר, שקט יותר ומואר פחות כשהילדים ישנים.
• שמירה על שגרה, שמסייעת מאוד למרבית הפעוטות.
• פנייה לייעוץ מקצועי כשנוצרת תחושה של 'בעיה', בין שמדובר בבעיה לפי הגדרה רפואית (כלומר: ילד שמתעורר מספר פעמים בלילה, במשך ארבעה לילות ברציפות, יותר מחודש) ובין שמדובר בפעוט בן יותר משנה וחצי-שנתיים.
• לזכור שבסוף זה עובר.