הרוצח, הנרצח והעונש
לפי ההיגיון של ראש המכון לדמוקרטיה, צריך לייסד מעין סולם ערכים, שעל פיו ידורג כל נרצח. אם זה היה ראש ממשלה, הרוצח לא יתחתן. ומה עם שר? או רופא? או חלבן?
בעוד יגאל עמיר עמל על עתירת האסיר שלו ומבקש מהמדינה שתתיר לו להינשא בכלא, מזדעק פרופ' אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, וקורא לכנסת "לחוקק חוק מיוחד שימנע מרוצח ראש הממשלה את הזכות להינשא וישלול ממנו תנאים הניתנים לאסירים אחרים בבית הכלא". וכה אמר כרמון: "יש לעשות הבחנה ברורה בין רוצח רגיל לרוצח ראש ממשלה. הרצח שביצע יגאל עמיר היה גם ניסיון לסכל החלטה לגיטימית של העם והיווה פגיעה בדמוקרטיה".
כך נוספה לה עוד בועת מלים משוללת היגיון לדיון הציבורי המשונה סביב החלטתו של עמיר להינשא, אם אפשר לקרוא לזה דיון: לא שמעתי יותר מדי טיעונים מושכלים בעד ונגד. כן שמעתי ביטויים שמעידים על זעם ומבוכה, תסכול וחוסר אונים – רגשות מתבקשים מאליהם כשדנים ביגאל עמיר, אבל רגשות שבינם לבין עקרונות דמוקרטיים אין דבר וחצי דבר.
שירות בתי הסוהר, כך שמענו, גייס יועצים משפטיים שהבהירו כי לעמיר יש זכות להינשא בכלא כמו לכל רוצח אסיר עולם. ראשי השרות לא אהבו את זה ואמרו שיעשו כל שביכולתם כדי למנוע זאת ממנו. הם יודעים היטב כי עמדתם לא תעבור את המבחן הקר והשקול של בית המשפט. במדינה מתוקנת באמת, עמדתם לא צריכה אפילו להגיע לשם, ופרופסור אריק כרמון, באותה מדינה היפותטית, צריך היה לחשוב פעמיים לפני שביקש להבדיל בין רצח לרצח, בין קורבן לקורבן ובין רוצח לרוצח.
פעם, לפני שבעולם היו מכונים לדמוקרטיה ועל רוב האומות שלטו מלכים, עבירה של רצח מלך נחשבה לחמורה ביותר בספר החוקים. העונש היה תמיד מוות, רצוי אכזרי במיוחד. בעוד שרוצחים "רגילים" היו יכולים לצפות לעריפת ראש אלגנטית, רוצחי-מלך - ואפילו כאלה שניסו להתנקש בו ולא הצליחו – נקרעו לגזרים בכיכר העיר, אבריהם נישאו לארבע רוחות השמיים, נשרפו ופוזרו בים. וזה אחרי העינויים, כמובן.
אחר כך התקדמנו מעט בתפיסת היחסים בין אזרח לבין השלטון, ולמדנו שדמוקרטיה איננה רק מין מקום כזה, שבו הריבון יכול לחוקק ככל העולה על רוחו, אלא גם תפיסה ערכית של חיים לאומיים וחברתיים. עקרונותיה הראשיים: קדושת חיי אדם, ומשום כך העונש החמור ביותר מוטל בדמוקרטיה על רוצחים; ושוויון בפני החוק – ומשום כך בני אדם שווים גם כאשר הם קורבנות. גם כאשר הם ראשי ממשלה. אפילו כשהם מלכים.
אבל כשמדובר ביגאל עמיר, אנחנו נוטים לשכוח את העקרונות הנאים הללו. בהעדר מפלצות מקורננות בחיינו הציבוריים, הפכנו אותו למפלצת, ומשום כך רבים הקולות הציבוריים בינינו התומכים בשלילת זכויות האדם שלו.
מבחנה האמיתי של תפיסה דמוקרטית אינו בהחלתה על השכן החביב שלנו, שמשלם מסים בזמן ומשקה את הדשא שלו רק כשמותר. מבחנה האמיתי הוא בהבנה, שאם החוק בישראל מתיר לרוצחים להינשא, יגאל עמיר זכאי להינשא ככל רוצח אחר. אנחנו יכולים לזעום עליו עד אחרית הימים, לאחל לו כמה מדורי גיהנום שנרצה, להזדעזע ולצקצק בלשוננו עד שיעלה ממנה עשן ולייחל להתאיידותו המהירה מן היקום, אבל כל עוד הוא כלוא במדינה דמוקרטית, יש לו זכויות אנוש בסיסיות, כמו הזכות להקים משפחה, ואין בכוחנו לשלול אותן רק בשמו של עקרון הזעזוע הקדוש .
ומה אומר פרופסור כרמון, שאליבא דתוארו צריך היה לדעת דבר ושניים על דמוקרטיה ערכית ועל ההבדל בינה לבין דמוקרטיה פונקציונלית? רצח רבין לא היה רצח רגיל, לדבריו. הוא היה גם פגיעה בדמוקרטיה וגם "ניסיון לסכל החלטה לגיטימית של העם". הצרה היא, פרופסור נכבד, שאין דבר כזה "רצח רגיל". כל רצח באשר הוא פוגע קשות ברקמת החיים החברתיים שלנו. כל רצח שולל מן הקורבן ומבני משפחתו, מקורביו וחבריו את הזכות לחיות באושר יחסי ובשקט. לפי ההיגיון של פרופסור כרמון, צריך לייסד מעין סולם ערכים, שיכייל מקרי רצח שונים על פי זהותו של הנרצח. אם זה היה ראש ממשלה, הרוצח לא יתחתן. ומה עם שר בישראל? ומה לגבי הוגה דעות בתחום המדיני? או רופא? או חלבן?
מוזרות דרכי הדמוקרטיה: מי שתומך בה באמת, מוצא את עצמו לפעמים - כמו כותבת שורות אלה – אנוס בשאט נפש להגן על זכויותיהם של רוצחים.
הניסיונות לפגוע בזכויותיו של יגאל עמיר מלמדים שיש בינינו כאלה שאינם מבינים די הצורך את המשמעות העמוקה של השוויון הנהוג אצלנו בין רוצחים: זו בסך הכל נגזרת – מצערת אבל הכרחית – של עקרון השוויון בפני החוק. אמת, הכנסת יכולה להחליט מחר לבטל אותו ולמנוע מעמיר להינשא. אבל מעשה כזה, עם כל תחושת הסיפוק המיידית שיגרום להמון אזרחים זועמים, לא יהיה דמוקרטי כלל וכלל.
מומלצים
