שער להרס הירדן
גילי סופר חוזר לכיכר הירדן, המקום שבו חולקה הארץ לראשונה, לאחר ריב הרועים בין אברהם אבינו ואחיינו לוט. יפה כאן כמו חוצלארץ, אבל לא לאורך זמן; פרויקט 'שער הירדן', אזור תעשייה ישראלי-ירדני, מצפצף על הנוף
בימים אלה מוקמת גדר ההפרדה. מבלי להיכנס לויכוח הפוליטי סביבה דבר אחד ברור - הנזק שלה לסביבה. חלוקת הארץ אינה דבר חדש, ובעצם, חלוקתה הראשונה נעשתה ממש כאן, בכיכר הירדן. אברהם אבינו, לאחר ריב הרועים שלו ושל אחיינו לוט, אומר לו: בוא לא נריב, ניפרד, ותבחר לך איזה חלק שאתה רוצה. "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמיאלה". לוט בוחר בכיכר הירדן. "ויישא לוט את עיניו ויראה את כל ככר הירדן כי כלה משקה". על פי הסיפור התנכ"י כל זה השתנה עם השחתת סדום, אבל גם היום, עוד לפני שנפתח סכר דגניה, הירדן באזור עמק בית שאן כבר גואה כפי שלא גאה שנים. בעוד על פי רוב בערוץ הנהר יש שפכים בלבד, עתה יש בו מים של ממש.
יפה פה חוצלארץ. האזור שברוב ימות השנה צהוב מלוא היען, ירוק עכשיו משני צדי הנחש הירוק-תמיד המתפתל דרומה. גם הרי הגלעד בעבר הירדן המזרחי מוכתמים ירוק והפרדסים שבגאון הירדן מוצפים במים שזרמו מן ההרים, שזכו למנת גשם נכבדה בשבועות האחרונים.
בבקעה עצמה ירד מעט גשם יחסית, אך גם היא ירוקה. פריחה עוד אין כאן כמעט כלל (תהיה, אומרים תוך שבועיים), ועיקר העניין הוא הציפורים. הם גם מקור הדהוד הירי ששומעים מדי פעם: חלק ניכר מפרנסתם של קיבוצי האזור הוא בענף המדגה, והיריות הן על מנת להעיף את הקורמורנים הגדולים מבריכות הדגים.
לא רק קורמורנים יש כאן, אלא ציפורים לרוב. בנסיעה ממרכז הארץ, כאשר יורדים לכיוון עמק יזרעאל, הנוף מתכסה באחת בבני כנף. עופות מים, דורסים, וציפורי שיר. ריבוי הציפורים באזור הביא את קיבוץ כפר רופין לפתוח את 'מרכז הצפרות הבינלאומי בעמקים' בשיתוף החברה להגנת הטבע. בין יתר הפעילויות שמציע המרכז גם סיורים מודרכים לקבוצות ולמשפחות, שעוברים היום במקום בו עתיד לקום 'שער הירדן', אזור תעשייה משותף ישראלי-ירדני.
הסיבה שהפרויקט המשותף יוקם כאן, ולא שמונה קילומטרים צפונה, בסמוך למעבר הגבול, מסביר דוד גלזנר, מנהל מרכז הצפרות, נעוצה דווקא בצד הירדני של העסקה, ובמבנה הבעלות על הקרקעות בממלכה ההאשמית. במבט לאחור, הוא אומר, אולי היה כדאי לעכב קצת את הפרויקט, וכן לחכות את פרק הזמן שלוקח לרכוש את האדמה מהחקלאים הירדנים ליד מעבר הגבול.
אולי היה כדאי לחכות כי הפרויקט רב המיליונים תקוע גם כך: המצב, המצב ועוד פעם המצב, עיכבו את התקדמותו של הפרויקט. המשקיעים פשוט לא ממש באים. בעידן שלנו לחכות למשקיעים עד בוש זה לגיטימי, לחכות דקה בגלל הטבע, אין זמן. למען ההגינות יש לציין כי היו כמה וכמה שינויים מהתוכנית המקורית מטעמי איכות סביבה. מי שצריך הוכחות נוספות למצב יכול לסור לאזור התעשייה 'שלוחת צבאים' שמצפון לבית שאן. גם הוא נבנה חרף התנגדות שוחרי הסביבה, ועתה הוא שומם כמעט לחלוטין.
תמיהות באשר למושג אזור סחר חופשי
אפשר כמובן להתחיל את הטיול בכפר רופין. לדברי גלזנר לא רק מי שמשתתפים בפעילות המרכז זוכים שם לסיוע. "אנשים באים, שואלים, ואני בשמחה רבה מראה להם על המפות איך מגיעים". מי שמסתדר לבד יכול להגיע מכיוון קיבוץ טירת צבי. זה קיבוץ דתי, כך שמי שמגיע בשבת, שייקח בחשבון.
לפני הכניסה לטירת צבי יש פנייה שמאלה לדרך העוקפת את הקיבוץ. זו מתחברת לכביש השדות. פונים שמאלה וממשיכים לאורך בריכות הדגים של הקיבוץ (פנייה ימינה תוביל לתל שלם, שרידי ישוב עתיק, ונקודת תצפית גבוהה). הכביש מתעקל ימינה לכיוון מזרח, ולאחר כקילומטר פונה הכביש, שמסומן גם בסימון כחול של החברה להגנת הטבע, בפנייה חדה שמאלה. על מנת להגיע למקום בו יהיו דונמים של תעשייה שתפלוט מזהמים לאוויר ולמי הירדן, לא פונים אלא ממשיכים בין בריכות הדגים על דרכי העפר עוד כמה מאות מטרים מזרחה, עד לכביש המערכת.
עקרונית, על מנת לנוע על ציר המערכת (כמה יפה השפה הצבאית), יש לתאם עם הצבא. אם פונים ימינה וממשיכים על כביש המערכת עוד כמה מאות מטרים אפשר למצוא נקודת תצפית מרהיבה לעבר הגלעד וגאון הירדן. השטח נמצא בדיוק בין שמורת גאון הירדן-כפר רופין לבין שמורת גאון הירדן-טירת צבי. מותר גם להזכיר שבתקופת המנדט הבריטי הוגדרו נהר הירדן וגדותיו לכל אורכן כשמורת טבע.
ממערב הגלבוע, לימינו גבעת המורה, ומרחוק אפשר לראות את התבור העגול. בעבר הירדן, כאמור, מוריקים מורדות הגלעד, העיירה הירדנית פחל שהתפתחה מרצף של כפרים בעקבות הטיית מי הירמוך לתעלת הע'ור, אותה כרו בראשית שנות ה-60.
פחל היה כאן עוד לפני שההלניסטים קראו לה פלה, כאן עברו במאה השביעית לספירה הערבים כשכבשו את הארץ מידי הביזנטים שנתיים לפני שכבשו את ירושלים, וכאן ממול כבר החלו עבודות התשתית בצד הירדני. מרחוק זה לא נראה כל כך נורא. שני מגדלי מים, שטח מיושר וסככות שכבר מחכות למישהו שיבוא, ישכור, ויתחיל לעבוד. העובדה שבראש ובראשונה מוקמת הגדר שבולטת סביב גבעות החוואר המיושרות, מעלה תמיהות באשר למושג אזור סחר חופשי.
"הפרויקט הזה תקוע כמו קוץ בתחת"
בצד הישראלי של הגבול עוד לא ניכרת כל תזוזת דחפורים, וגם הגשר המתוכנן כאן נמצא בינתיים רק על הנייר, בתוכניות שכולן כבר מאושרות. התנים שנחפזים מפנינו מאושרים קצת פחות.
התכנון המקורי היה לבנות את אזור התעשייה למטה, בגאון הירדן עצמו, בין גבעות החוואר לערוץ הנחל. הגופים הירוקים אמנם לא הצליחו להעביר את הפרויקט לאזור גשר שייח חוסיין, אך תביעתם להעלות את אזור התעשייה למעלה, אל השטחים החקלאיים שעל גבעות החוואר התקבלה. התביעה לבנות גשר ארוך שיעבור מעל גאון הידרן נדחתה, ומה שהולך להיבנות כאן הוא גשר בן כמה עשרות מטרים מעל לערוץ המים עצמו וכביש מגודר משני צדדיו, שיחצה את הפרוזדור האקולוגי העולמי שעובר לאורך השבר הסורי אפריקאי.
מי שקצת רחוק לו לנסוע לאורך 'דרך השלום' שבערבה, יכול להמשיך לאורך הגדר. זה אותו השלום והציפורים עוברות חופשי מצד לצד. קול היריות היחיד שנשמע פה - שווה להזכיר פעם נוספת - הוא על מנת לגרש את הקורמורנים, שילוב של מטוס קרב וצוללת, כמו שאומרים צפרים. האופן השני בו מגינים אנשי המדגה על יבוליהם הוא רשתות שלא פעם נתפסות בהן הציפורים.
ליד אחת הרשתות עומד מישהו ומנסה לחלץ שחף שנלכד. גלזנר, שמגדיר את תפקידו בעמק כמי שמקרב את האדם לציפורים ואת הציפורים לבני האדם נחלץ לעזרה. על פי רוב זה לא נגמר בכנף עקומה, ופה ושם ניתן לראות את הפגרים על הרשתות. השחף, שחף שחור ראש צעיר ליתר דיוק, מותש ממאבקו ברשת וגלזנר לוקח אותו אתנו לתקופת התאוששות קצרה, שלא ייטרף. כמה דקות מאוחר יותר, מחליט הציפור הצעיר לא להיענות להזמנה, וכאשר נפתחת דלת הרכב הוא מוותר על מקום המבטחים לרגליו של גלזנר ומדדה חזרה אל הטבע.
פה ושם ניתן לראות בתים קטנים מעץ הניצבים על עמודים. בשנים האחרונות חדרה ההכרה שהמדביר האקולוגי העונה לשם תנשמת, עדיף על אמצעים אחרים בחיסול נברני השדה, והחקלאים, לא מהמגזרים הידידותיים לסביבה דרך כלל, בונים כעת בתים לתנשמות, שיהיה להן נוח. גם בתים לעטלפים בונים כעת. שיהיה מי שיאכל את החרקים.
אם חוזרים לנקודה בה נפרדנו מכביש השדות וממשיכים עליו, אפשר לראות סימן ראשון לבאות: מטע תמרים צעיר שניטע זה עתה, בו כבר שסוע הנתיב של הכביש שיעבור כאן. הדרך מובילה לשמורת תל סהרון. לשמאל הדרך תמצאו גם בריכה קטנה, שאולי נראית כמו מעיין במבט ראשון, אך טכנית מדובר בעצם בבאר, חפירה אל כיוון מי התהום היא שהביאה לכאן את המים. השחייה והדיג אסורים. המים לא קרים.
את השמורה גידרה רשות הטבע והגנים, הפעם לא על מנת לשים קופה בכניסה, אלא על מנת להגן עליה, וגם על מנת שלא יברחו משם החמורים של הרשות. 360 מעלות של גדר תיל. חוקית, אגב, מותר להיכנס - אך מי שלא חייב לעשות דווקא וללכת לחפש את המעיינות הנעלמים שם בפנים יכול לראות את המיוחד שבמקום גם מבלי לדלג מעל התיל.
תל סהרון היא שמורת טבע בזכות היותה גבול התפוצה הצפוני של הרנוג השיטים, טפיל הגדל כאן על ענפי השיזף דווקא. ממש מול הגדר נמצאת תחנת הטיבוע של מרכז הצפרות. "מתברר שזו חורשת השיזפים הגדולה באזור", אומר גלזנר, "אבותינו החלוצים לא השאירו כאן הרבה מהם".
אחינו החלוצים גם הם לא בוחלים. שער הירדן, אותו יש המכנים 'השער להרס הירדן' כבר בשלבי הקמה. מיותר? אולי, לא במקום? בטוח. והראייה הבולטת היא הכביש שיקום כאן. עשרה קילומטרים של אספלט שיחברו את אזור התעשייה המשותף עם מעבר הגבול, ועם כביש בית שאן-ירושלים. העצוב מכל הוא, שמי שחשב שיש איזה קשר בין איכות הסביבה לשלום, שהסביבה יוצאת נשכרת משיתוף פעולה משני צדי הגדר, טעה. לפחות כאן. "זה חבל ארץ עם חשיבות עולמית", אומר ניר אנגר, מנהל אגף שטחים פתוחים ברט"ג, "יש לו פוטנציאל גדול להפוך לפארק אקולוגי משותף עם התחממות השלום. הפרויקט הזה תקוע כמו קוץ בתחת".
לפנייה לכתב/ת 
תצפית לצד הירדני, כיכר הירדן. המשקיעים לא ממהרים להגיע
צילום: גילי סופר
בית לתנשמות. מדבירה אקולוגית יעילה
צילום: גילי סופר
גלזנר מחלץ שחף פצוע. מקרב את האדם לציפורים ואת הציפורים לבני האדם
צילום: גילי סופר
פרסום שימושי
מומלצים
