זה הזמן לחבק
עכשיו, כשההתלבטויות העקרוניות מאחורינו, והחברה הישראלית עסוקה כבר בפיגוע של היום ובאסון הבא, עלינו לחבק את המשפחות, להתנצל על התנהגותנו בימים שחלפו ולנחם אותן על אובדנן
"ישנם ימים ללא מרגוע,
בם לא אמצא לי נחמה"
(יורם טהר לב)
מייד אחרי הפיגוע הבוקר התבלבלנו קצת ונדמה היה לנו שהוא משבש לנו יום של שמחה ("הם עושים לנו את זה בכוונה היום"). שהרי אין שמחה כמו שמחת התרת הספקות. כל-כך "שמחה" הייתה בנו עד שכותרות העיתונים בתחילת השבוע יצאו מגדרן היומיומי וצבעו את עצמן בצבעי חג מפוקפקים כמו "ושבו בנים", משדרים מיוחדים הופקו והובטחו בכל ערוצי התקשורת האפשריים, ובמדינת ישראל החלה טפיחה עצמית על השכם המוסרי הקולקטיבי: "יידע כל חייל ותדע כל משפחה של חייל, כי מדינת ישראל ערבה להחזרתם בכל מצב". אלא שלמרות שנוצר כאן הצורך המביך להיפטר כבר מהסיפור המעיק הזה, לא יום של שמחה התקלקל לנו, רק שעל העצב הנורא הראשון נוסף גם עצב האסון החדש.
הדיון הציבורי בשאלת כדאיות ה"עסקה" דחק את משפחות החיילים החטופים לפינת התגוננות. היה עליהן להתמודד עם ה"כדאיות" הזו מול כל הטענות הלגיטימיות: הזנחת עניינם של רון ארד ונעדרים אחרים, שילוח מפגעים פוטנציאלים לחופשי, כניעה מבישה לארגוני הטרור, עידוד חטיפות עתידיות ושווי ערך הגופות. וכמובן גם מול אוירה ישראלית-טיפוסית עוינת של הפצת שמועות על נסיבות חטיפתם (ככה זה כאן מאז ומתמיד. נפילה בשבי היא פשלה בלתי נסלחת במיומנויות המקצועיות של החייל, וחטיפות הן בכלל רק על רקע של הירדמות בשמירה או עסקאות סמים).
ובכל התקופה הארוכה הזאת, למרות ההכרזה הרשמית של הרבנות הצבאית והגופים הממלכתיים הרלוונטיים, המשיכו שלוש המשפחות לקוות ולהאמין כי בניהן יחזרו חיים. את מאבקם האצילי והמכובד הם ניהלו מתוך התקווה והאמונה הזאת. לא רק על השבת הגופות הם נאבקו, אלא על הסיכוי להשבת הבנים. כי אי אפשר להורים, אחים וילדים לפעול אחרת.
ועל-אף שרוב הציבור קיבל את הנחת העבודה של הצבא שהחיילים נהרגו, וביסס עליה את כל טענות ה"בעד" וה"נגד" במשא-ומתן לאורך הזמן, תקווה קטנה (אולי הם בכל זאת בחיים? אולי שניים מהם? אולי אחד?) פיעמה בכולנו. תקווה שבאה לביטוי הן בכותרות העיתונים של תחילת השבוע והן באנחות האכזבה, מקצה הארץ ועד קציה, עם הודעתו הסופית של נאסראללה שהוא ממלא את חלקו בעסקה במשלוח שלושה ארונות עץ.
עכשיו, כשההתלבטויות העקרוניות מאחורינו, והחברה הישראלית עסוקה כבר בפיגוע של היום ובאסון הבא, תם גם המאבק הפרטי ומתחיל מסען של שלוש המשפחות אל ההכרה במציאות השכול, התמודדות עם האובדן המוחלט ותהליך האבל. ובדיוק בשעה הקשה הזו עלינו לחבק את המשפחות, להתנצל על התנהגותנו בכל הימים שחלפו מאז ולנחם אותן על אובדנן.
ובתוך הנחמה הנדרשת לכולנו, ומתוך תחושות של שותפות וחמלה, עלינו להבטיח לכל שאר המשפחות החיות במציאות הבלתי אפשרית של אי-ודאות או כמיהה להביא את בניהן לקבר ישראל, כי לא שכחנו אותן ואת יקיריהן ובעיקר את חובנו להם. החל מאלי כהן, דרך נעדרי סולטן יעקב ועד לרון ארד.
המקום ינחם אותנו עם כל שאר אבלי ציון וירושלים, ולא נוסיף לדאבה עוד.
מומלצים
