תסתכלו עליו ותראו אותנו?
והשבוע ב"גיבורי תרבות" לא תמצאו נסיון להלל או לגמד את דמות המופת של אילן רמון, אלא תהייה על משמעות דמותו כמראה של ישראל, אותה ביקשנו להציג למשפחת האומות בחלל. אריאנה מלמד סבורה שלכל מראה יש גם צד נסתר
היום מלאה שנה לאסון הקולומביה. בדרכם הנמרצת וחסרת הפשרות, מיהרו כבר כל אמצעי התקשורת לסחוט את טיפות הרייטינג האחרונות לפני המועד. גם מה שהיה אבל לאומי כפוף, הרי, ללוחות זמנים של שידורים מיוחדים. "יום טוב", מבצע התרמה ראוותני, סוחט דמעות ומניפולטיבי, כנראה שובץ קודם.
אילן רמון היה גיבור לאומי חודשים ארוכים לפני הספירה לאחור שהזניקה את הקולומביה למסעה האחרון. כל טיפת רייטינג מתולדות חייו ועלילותיו כבר מוצתה עד יובש. מתוך שינה אנחנו יכולים לדקלם את העיקרים, כמו מנטרות ציבוריות: טייס גיבור. הפציץ כור בעיראק. איש משפחה למופת. רונה וארבעה ילדים. התשמע קולי. מתוך המנטרות אפשר להתוות ביוגרפיה אידילית ואידאלית, אבל אפשר גם לנסות להתבונן מעט בטיבה ואופייה של חברה שבוחרת לעצמה גיבורים. אילן רמון היה המראה המבהיקה שביקשה ישראל להציג בהצטרפותה למשפחת האומות בחלל. לכל מראה יש גם צד נסתר יותר, עכור יותר.
אסטרונאוטים, כך אנחנו יודעים ממסעותיה הקודמים של הקולומביה וממסע הצ'לנג'ר ובעצם – מכל פעם שבו מזניקים אותם לעיסוקיהם, טרם הפכו לבני אדם. הם עדיין סמלים. לאיכות, למצוינות, למה שחברה רוצה רוצה להציג בחלון הראווה המתוקשר שלה כשמזדמנת האפשרות לשלוח אחד מבניה או בנותיה לחלל.
היה לכם ספק כלשהו שישראל תשלח טייס גיבור?
פסגת האתוס המיליטריסטי
משימותיו המוגדרות של רמון לא הצריכו זאת. על גבי הקולומביה אפשר היה למצוא שני רופאים, שני פיסיקאים, מהנדס מכונות – ושלושה אנשי-מקצוע בתחום הטסת הכלים המשונים הללו. נאסא לא נזקקה לטייס ישראלי כדי לתפעל את הקולומביה. אנחנו נזקקנו לאייקון של מצוינות, ומצאנו אותו (שוב) בפסגת האתוס המיליטריסטי של ישראל.
יכולנו להתמקד במצוינות במדע, בחשיבה או בעשייה. יכולנו לשלוח נציג נאמן של הגניוס היהודי. יכולנו לשלוח מורָה. האמריקנים כבר עשו זאת, בשיגור האחרון של הצ'לנג'ר. אבל לא: גילוי הדעת שלנו, כחברה וכאומה, על טובי-בנינו, היה – באורח מאד לא מפתיע – החצנה של יכולות קרביות מופלאות. כך רצינו להצטייר במועדון האומות הטסות לחלל: קרביים ושאקלים עד בלי די, ודאי יותר ממארחינו האמריקניים בפרוייקט. להם, יכולנו לומר בגאווה אידיוטית של שוויצרים מקצועיים, לא היה אפילו נציג אחד שהפציץ כור גרעיני.
מי שהצטיירה כנציגת הודו למשימה הזאת היתה אישה ומדענית מצטיינת. גם זו אמירה משמעותית: במקום הגניוס היהודי, צפינו בגניוס ההודי. כרטיס הביקור של הודו למשימה הזאת, קלפאנה צ'אולה, הקרינה חיוניות אופטימית ואזרחית לחלוטין, וגם תקווה גדולה לשינוי עתידי במעמדן של נשים החיות בהודו. אנחנו הקרנו כושר הפצצה יעיל.
על כתפיו החסונות היה אילן רמון אמור לשאת לא רק שיאים בהיסטוריה הצבאית ובסכסוך במזרח התיכון, אלא גם את מערכת הסמלים המורכבת של העם היהודי בעיבוד ישראלי מקומי. הוא לא היה איש דתי, ועם זאת קיים מצוות בסיסיות בחלל, מתוך "כבוד לסמלים של העם היהודי", אמירה שלו. מתי בפעם האחרונה חשבתם על כך, שהסמלים הללו הם ריטואלים אוטומטיים וחסרי תוכן לחלוטין כשהם מנותקים מתפיסת עולם אמונית כוללת? או, מדוייק יותר: מתי בפעם האחרונה עשיתם קידוש ביום שישי "בשביל הילדים" ומיהרתם אחר כך לאנשהו במכונית המשפחתית?
והיה לו גם כבוד לסמלים אחרים, חילוניים יותר. למשל, השיר שהיה לסוג של המנון מזדמן מרוב השמעות, בין "לא קלה דרכנו" לבין הלהיט התורן הבא. התשמע קולי, כלומר – "זמר נוגה", של רחל. אימצנו מתוכו מה שרצינו בלי להקשיב למלים די הצורך, כי אנחנו בניה של אומה שלא מצטיינת בהקשבה לכלום, ודאי לא לדקויות. וכך הפך שיר הפרידה של אשה גוססת מאהובה שנטש אותה לקינת הפרידה של אומה מוכת-סמלים מטייס החלל הראשון שלה.
כוחה של מילה
אל תחפשו כאן ולו מילה אחת של ביקורת על חייו של אילן רמון ועל פועלו, או נסיון כלשהו לגמד את דמות-המופת שלו, כי לא בזה מדובר: מדובר במשמעות של הדמות הזאת כמראה של החברה שלנו. בצד הנסתר של המראה, אם רק תרצו לחפש, תמצאו לא מעט ממה שנוח לחברה הישראלית לטשטש ולהסתיר.
למשל – את השימוש האינפלציוני שאנחנו עושים במונח "טרגדיה". אסון הקולומביה, עוד בטרם התבררו הסיבות להתהוותו, לא היה טרגדיה. כל אחד מן האסטרונאוטים שנופף לעולם בטרם נבלע בפתח הרכב הזה ידע היטב מהן הסכנות להן הוא צפוי, ובחר מרצונו להיות שם, ועל כך הם ראויים לתהילת עולם, לא למעמד של גיבורים טראגיים. טרגדיה היא מה שקורה לאדם שעולה על אוטובוס בדרך לעבודה ולא מגיע לשם, כי פתאום נשמע בום גדול.
וכשהתבררו הסיבות, יכולנו לבחור בנאסא כאויב-העם. לא עשינו זאת. בשבוע שעבר, בשולי מהדורת חדשות אחת, שמעתי שחיל האוויר החליף את שמו הרשמי ומעכשיו צריך לקרוא לו, חיל האוויר והחלל. מכאן שעלינו לשמור על יחסים טובים עם נאס"א, ולא להתייחס אל המוסד הזה כאל אוסף של אנשים שחיי אדם אינם בראש מעייניהם. את היחס הזה אנחנו שומרים למי שבונה אולם חתונות עם תקרת פל-קל. מבחינה ערכית, אין כ"כ הבדל בין השניים. אבל חייו ומותו של אילן רמון מזמנים לנו עוד לקח, לא כל כך נעים אך הכרחי: גיבורים אינם נמדדים רק במעשיהם ונבלים לא נמדדים רק במחדליהם. לפעמים, כמו בטיסה האחרונה של הקולומביה ובטיסה הראשונה של אסטרונאוט ישראלי, גיבורים נולדים ומתים מכוח המלים.
רמון. גיבור לאומי
צילום: איי פי
מומלצים
