שתף קטע נבחר

כשל המודיעין

מראשיתו של המשבר העיראקי טען אמ"ן שלסדאם חוסיין אין נשק כימי או ביולוגי, שהוא רחוק מאוד מפיתוח נשק גרעיני ושהטילים שלו לא שווים כלום. אבל הפוליטיקאים לא רצו להקשיב

 

השבוע לפני שנה הציג מזכיר המדינה האמריקני קולין פאוול בפני מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את הראיות של קהיליית המודיעין בארצו (כפי שנתגבשו מ-1998) להימצאות נשק כימי וביולוגי בעיראק. בהסתמכו על צילומי לוויינים, האזנות לרשתות צבאיות עיראקיות ומידע "אנושי" שנאסף בשטח, טען פאוול כי בידי עיראק מאגרים של נשק כימי וביולוגי במצב של נכונות מבצעית כמעט מלאה, ושסדאם חוסיין מתקדם ביותר בתוכנית לחימוש גרעיני ולפיתוח טילים ארוכי טווח.

 

הנאום של שר החוץ פאוול, ששודר למיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם, סימן את קו האל-חזור בהכנות האמריקניות למלחמה בעיראק; ממנו ואילך החלה הספירה לאחור, עד פקודת הפתיחה באש במארס 2003. כיום, במבט לאחור ומתוך עמדה של חוכמה לאחר מעשה, נראה שקולין פאוול, עם כל רצונו הכן להיצמד לעובדות ולא להערכות, מסר לאו"ם מיצג שווא – מבלי שהוא עצמו היה מודע לכך.

 

בחלוף שנה, ובתום חיפושים רחבי היקף וסריקות קפדניות על אדמת עיראק, לא נמצא אפילו בדל של הוכחה לקיום אותם מאגרי נשק להשמדה המונית שעליהם דיבר בהרחבה פאוול. עיראק של 2002 הייתה רחוקה יותר מאי-פעם מיכולת גרעינית כלשהי. הטילים שפותחו על-ידי תעשיית הנשק הסודית שלה היו כה פרימיטיביים וכה בלתי מדויקים, שהוגדרו כ"זבל גמור".

 

ד"ר דויד קיי, נץ מלחמתי מושבע שהוצב על-ידי הנשיא ג'ורג' בוש בראש צוות פקחים "מטעם", ושמשימתו הייתה לחשוף את מלאי נשק להשמדה המונית של משטר סדאם חוסיין, טוען עכשיו: להד"ם. לעיראק לא היה נשק כזה כי הוא הושמד עוד במחצית השנייה של שנות התשעים. סדאם רק הולך שולל על-ידי מדענים שלו עצמו, שסיפרו לו אגדות אלף לילה ולילה על נשק יום הדין שבידיהם. אותן האגדות זלגו לעולם והפכו ל"עובדות מודיעיניות" מוצקות.

 

סוכנויות הביון של מדיניות מערביות רבות (במיוחד גרמניה, בריטניה וצרפת, שציירו תמונה מבהילה במיוחד של היכולות הצבאיות של סדאם חוסיין), נפלו קורבן לאותה קונספציה שגויה. מומחיהן בחנו את ההתנהגות של רודן ערבי על-פי קנה המידה של ההיגיון הפוליטי הדמוקרטי, ולכן הסיקו ש"לא יעלה על הדעת" כי דיקטטור כמו סדאם ישמיד את מאגרי הנשק האסור שבידיו, אבל בה בעת יעמיד פנים כאילו יש לו מה – והרבה מה – להסתיר. הם לא שיערו עד כמה רודנים במדינות ערביות אוהבים לשקר – לאחרים, לעמם לעצמם.

 

ייתכן שבאדמת עיראק או סוריה קבורות שאריות של אמצעי לחימה לא קונבנציונליים. אך גם במקרה זה, האיום הממשי העיראקי היה רק צל צילו של האיום ההצהרתי המודיעיני. ולא רק בתחום נשק השמדה המונית: צבא עיראק, על יחידות ה"עילית" שלו, התגלה כבדיחה עלובה. הוא קרס והתפורר כארמון חול, להפתעת ארה"ב, העולם והערבים.

 

נאום המזכיר פאוול לפני שנה היווה שיאו של מחדל מודיעיני בינלאומי, החייב להיחקר על-ידי ועדות מקצועיות בלתי תלויות בכל המדינות שתרמו לו את תרומתן השלילית.

 

ומה בישראל? הבעיה הישראלית הפוכה. מראשיתו של המשבר העיראקי הנוכחי טען אמ"ן שלעיראק של סדאם חוסיין אין נשק כימי או ביולוגי, שהוא רחוק מאוד מפיתוח נשק גרעיני ושהטילים שלו לא שווים כלום. הרמטכ"ל וראש אמ"ן הגדירו את "הסכנה העיראקית" כאפסית, ורק בלחץ הפוליטיקאים תיקנו את הגדרתם ל"כמעט אפסית". מי שרצה להקשיב לצה"ל, לא היתה לו שום סיבה להיות מוטרד, מודאג או חושש.

 

אבל הפוליטיקאים שלנו לא רצו להקשיב. הם רצו מסכות, מקלטים, חדרים אטומים ומים מינרליים. רצו פאניקה וקיבלו פאניקה. בארה"ב ובבריטניה מתבקשת חקירה ציבורית בשאלה אם המודיעין הצבאי הכשיל את המחוקקים ואת מקבלי ההחלטות הפוליטיות. בישראל דרושה חקירה בשאלה למה המחוקקים ושרי הממשלה התעלמו מהמודיעין הצבאי ועמדו על זכותם להכשיל את עצמם ולשגע את העם.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים