עיר החטאים
נת'ניאל הות'ורן כתב את הטרגדיה המושלמת על המצפון האנושי, על נאמנות ועל בגידה. אריאנה מלמד על "אות השני", שבוחן את משמעות החטא באמריקה הפוריטנית
עד עתה אין לנו הסבר מניח את הדעת לנס של "אות השני". הטרגדיה המושלמת שיצר נת'ניאל הות'ורן בשנת 1851 היתה מנוגדת לחלוטין לרוח הזמן שנשבה באמריקה האופטימית: מסילות ברזל הולכות ונבנות, כיבוש המערב מתחיל ברצינות, האומה מכורה לרומנים רומנטיים ולמותחנים גותיים – ואל תוך הקלחת הנמרצת הזאת מושלך רומן פילוסופי עמוק, שמנסה וגם מצליח לבחון את משמעות החטא בחברה הפוריטנית. גם הרומן הזה הופך לרב מכר, אלא שבניגוד לאלפים אחרים שעיטרו מדפים בזמן ההוא, העניינים שבהם הוא עוסק לא נתיישנו – גם אם כיום איננו מאלצים אשה שבגדה בבעלה להצמיד לדש בגדה, על החזה, את האות A - לציין שהיא Adultress, כלומר נואפת. מחוץ לבתי הדין הדתיים, גם לא נקרא לה בשם זה.
כדי לדעת מדוע החטא עומד במרכז יצירתו של הות'ורן, ומדוע יחסה הרבגוני של החברה כלפיו הפך לנושא שהתעמק בו, כדאי ללכת אל הביוגרפיה. הות'ורן נולד בסאלם, מסצ'וסטס. כיום העיר הזאת מתפרנסת יפה מתעשייה של תיירות-זיכרון, שכן בה התרחש ההליך המשפטי שנודע לימים כ"ציד המכשפות של סאלם". אחד מאבות-אבותיו של הות'ורן, ג'ון הות'ורן, ישב בדין בין שלושה שופטים שידעו לקבוע מיהי מכשפה. אביו של אותו ג'ון היה גם הוא שופט ופעם דן קוייקרית מאמינה להלקאה פומבית בכיכר העיר, משום שהאמין כי עליו להגן על האמונה הפוריטנית בכל מחיר, וגם אם לא הוכחה אשמתה עד הסוף הרי שיש לזכור כי יצר לב האדם – ובמיוחד יצר לב האישה – רע מנעוריו.
לימים עתיד היה נת'נאיל הותורן לתהות, האם בשל מעשי האבות נאלצו בני הות'ורן לשלם ביוקר, שכן סביבם הלכו דורות של משפחות בסאלם והתעשרו, ואילו משפחת הות'ורן ירדה בהדרגה מנכסיה. כשאביו של נתנאיל מת הוא היה ילד בן ארבע, ואלמלא נאספו אמו, אחיותיו והוא עצמו לבתיהם של קרובים-רחוקים עשירים, היו נזקקים לנדבות.
רוקמת החטאים
"אות השני" נכתב בשעה שהות'ורן ניסה לייצר לעצמו משרה ממשלתית בטוחה כדי לדאוג למשפחתו המתרחבת. הוא הפעיל את כל קשריו במפלגה הדמוקרטית בה היה חבר פעיל, ואכן זכה לעבוד כמנהל בית מכס. אלא שעלייתם של הקונסרבטיבים לשלטון המקומי הובילה לפיטוריו: את מרי-נפשו אפשר לקרוא בבירור בהקדמה ל"אות השני".
ההקדמה הזאת – 45 עמודים של בניית אמינות ספרותית מרשימה – מספרת כיצד נתקל המחבר ביומניה-מכתביה של הסטר פרין, ומתוכם הוא מתעתד לכתוב את סיפור המעשה. זוהי תחבולה נאה שמאפשרת למחבר לראות את הדברים מבעד לעיניה של הגיבורה שלו, מבלי להתחייב בעצמו לעמדה המוסרית שינקוט במהלך הסיפור: כך נוצר מתח בעלילה שעיקר קוי המתאר שלה ידועים יפה לקורא בן תקופתו של הות'ורן, שעדיין נושא עימו זכרונות מהשקפת העולם הפוריטנית ועדיין קורא לאשה שבגדה בבעלה בשם "נואפת", ועדיין מתייחס בסלחנות אין קץ לגבר שבגד באשתו.
הסטר פרין נושאת את פרי הניאופים שלה – תינוקת בת שלושה חודשים ששמה פרל – כשהיא נאלצת לעמוד על עמוד הקלון של העיר, קבל עם ועולם, וכך להפוך את הסודיות והאינטימיות של ה"חטא" למעשה הנראה לעין כל. וכולם יודעים שהחטא אכן אירע, כי בעלה החוקי של הסטר טרם הגיע לחופי אמריקה.
עמוד הקלון היה העונש המוכתב. איש לא ערער עליו. בנוסף, נדרשה הנואפת לשאת אות-קין על בגדה. אבל הסטר, שידיה מפליאות במלאכת המחט, רוקמת לעצמה אותיות A יפהפיות וזוהרות שטורדות את מנוחתם של פרנסי העיר בחן המחוצף שלהן. כשהיא נדרשת לגלות מי היה אבי התינוקת שלה, היא שותקת.
הסטר מגלה את עצמה לשולי העיירה, שם היא מפרנסת את עצמה ואת התינוקת שלה בתפירה וברקמה. הות'ורן מספר לנו אך מעט על יחסה-שלה לחטא, אבל ברור לנו שהיא אינה רואה בעונש שהוטל עליה סוף פסוק. לפיכך, כשצ'ילינגוורת' בעלה מגיע סוף סוף אל הזירה, היא מוכנה לכפרה האישית שלה. היא נשבעת לו לשמור את זהותו בסוד, והוא עצמו מתחיל במלאכת הרס משלו, כשהוא מתחזה לרופאו של הכומר המקומי ארתור דימסדייל.
וידויים מסוכנים
ארתור, מופת של כהן דת מכובד ואהוב, נושא גם הוא אות של קלון – בבשרו ממש. גם אם אנשי העיר אינם יודעים זאת עדיין, גם אם צריך להגיע לשיא דרמטי של חשיפה פומבית כדי להכות על חטא באיחור, אנחנו כבר יודעים שהסטר נאפה עם הכומר, ועוד אנחנו יודעים שזה יהיה המשבר האמוני האמיתי של בני העיר. מי ישקול את חטאי הנואפת לעומת חטאו של איש האלוהים? מה ערכו של הוידוי המאוחר, כשאיש האלוהים יכול היה לגאול את התינוקת מיסוריה כבת של נואפת – אך סירב לעשות כן? האם תודעת החטא צריכה להוביל את החוטא להגנה על אחרים, חוטאים כמוהו, ולגרום לו לנצור את סודותיהם?
כל השאלות האלה, ואחרות שמטרידות לא פחות בעת הקריאה – כמו למשל, מעמדו של השעיר לעזאזל בחברה שמנסה לשמר בכוח הזרוע את אמונותיה – לא התיישנו כלל. תודעת החטא אינה זקוקה לאיסור ספציפי כדי להתעורר בקורא, גם אם אינו מאמין באשמתם של נואפים. הות'ורן כתב את היצירה המושלמת על אודות תפקידו החברתי של המצפון האנושי, על נאמנות ועל בגידה, ועל מצבו של היחיד המוחרם, המושלך אל שולי העיר ורוקם שם את דבר-חטאו באותיות ארגמן וזהב.
כשסופר צעיר ומר נפש – הרמן מלוויל – קרא את "אות השני", הוא השתכנע מיד בגדולתו של הות'ורן ואף ביקש את חברתו. הידידות הזאת לא השאירה רושם עמוק על הות'ורן עצמו, אבל בחייו של מלוויל וגם ביצירתו הגדולה, "מובי דיק" היא משתקפת שוב ושוב. על " מובי דיק" – בשבוע הבא.
לפנייה לכתב/ת 
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
מומלצים
