בלי שאלות
ציבור עייף ומיואש, שאינו רואה לנגד עיניו אלא כאב ועוד כאב, כבר אינו שואל שאלות. מה זה חשוב אם חיסולו של א-שאמי יגרור פיגועי תגובה?
מצוות אנשים מלומדה, טרחו השב"כ וצה"ל לפרוס באוזני התקשורת את תיק ההפללה של עזיז א-שאמי, פעיל הג'יהאד האסלאמי שחוסל אתמול בעזה.
מצוות אנשים מלומדה, סיפרו לנו שהוא היה בשלבי תכנון של פיגוע איכותי, שהיה אחראי בין השאר לפיגוע האחרון בנצרים, שהוא בן-בליעל שדינו מוות. מצוות אנשים מלומדה, לא מפני שכל הדברים האלה אינם נכונים, אלא מפני שאיש לא ממש שאל.
עד לפני מספר חודשים עוד ריחפו שאלות באוויר, אם לא לגבי עצם הפעולה, אזי לגבי עיתויה והעובדה שנפגעו בה אזרחים עוברי אורח, כולל נער בן 14 שנהרג. כך היה במקרים קודמים, שבהם בוצעו חיסולים בעיתוי שבו נדמה היה שיש סיכוי להנמכת הלהבות, במבצעים שנערכו בלב אוכלוסייה אזרחית, ובאמצעים שיש כמעט ודאות שיגרמו לנזק סביבתי. עד לפני מספר חודשים הנימוק המתורגל היטב של המערכת היה נתפס ככורח הסברתי. הכורח הזה אינו קיים עוד.
א-שאמי היה טרוריסט עם קבלות כתובות בדם ישראלי. ייתכן בהחלט שהיה צורך לפגוע בו עכשיו, שההזדמנות המבצעית לעשות זאת הייתה נדירה, וצריך היה לנצל אותה גם במחיר נפגעים חפים מפשע. יכול להיות שגם לשאלת העיתוי יש תשובה של ממש. ממילא, קשה לעיתונאים או לאזרחים להתמודד עם טיעוניה של המערכת במקרים שכאלה: יש לה מונופול טבעי על המידע והילה מוצדקת בדרך-כלל של אמינות.
הדבר המטריד באמת הוא העובדה שכבר ויתרנו על השאלות. במצבו הנוכחי של העימות עם הפלסטינים, שבו כבר איש כמעט אינו עוצר לחשוב על מה מדממים שני עמים, מה כבר משנה עוד פעולה – ומה כבר משנה תגובת הנקם המובטחת, שבמקרים קודמים אכן התממשה. מי כבר יכול לומר במידה כלשהי של רצינות מה גורם למה ומה יכול למנוע את מה. האמת היחידה שנותרה היא העובדה שאנשים מתים, ועוד ימותו.
בקיץ שעבר הכריזה הצמרת הביטחונית שהחיסולים, שבעבר הוגדרו נשק אחרון למניעת פיגוע ודאי (ובהעדר יכולת אחרת לפעול), הפכו רשמית לכלי מדיניות. ראשיה התפארו בכך שההתנקשויות בצמרת החמאס הביאו את הארגון אל ההודנה הכושלת בימי אבו-מאזן. ההכרזה הזו לא הייתה אלא חותמת רשמית על מה שכולנו ידענו כבר קודם: אין לישראל מדיניות אחרת.
העניין אינו רק השאלה אם ראוי לקטל ממוקד שיהיה כלי מדיניות, אלא באיזו מדיניות מדובר. האמת הידועה לכולנו היא שלפעולות צה"ל והשב"כ אין שום הקשר. קובעי היעדים, המתכננים והמבצעים מבקשים למנוע הרג יהודים, אבל השאלה אם בתמונה הגדולה זה אכן יועיל אינה קיימת, כי אין תמונה גדולה. במציאות הזו לא תהיה ברירה אלא להמשיך לשבת בתוך הערים הפלסטיניות, כי רק ההימצאות שם מאפשרת לסכל טוב יותר (כפי שמוכיחים המספרים מאז מבצע חומת מגן). לא תהיה ברירה אלא להמשיך לדמם ולהקיז דם, במעגל שאין ממנו מוצא.
ציבור עייף ומיואש, שאינו רואה לנגד עיניו אלא כאב ועוד כאב, כבר אינו שואל שאלות. מה זה חשוב אם חיסולו של א-שאמי יגרור פיגועי תגובה? ממילא רק מעטים מאתנו (ומעטים בקרב הפלסטינים, שהרי לייאוש, לעייפות ולתאוות הנקם יש מקבילות מדויקות בצד השני) מאמינים שפעולה כלשהי או הימנעות מפעולה אכן ישנו משהו. מעטים חושבים שאכן יש קשר בין הריגת תשעת הפלסטינים ברצועה לפיגוע האוטובוס שבא אחריה, או בין הפיגוע הזה לחיסול אתמול, או בין משהו למשהו. כל מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שאחרי הדם יבוא עוד דם, ופסקנו כבר לשאול למה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
