מאיפה המשבר?
המשבר ברשויות המקומיות אינו משבר ניהולי או כספי, ואף לא תוצאת המיתון או מדיניות התקצוב הממשלתית, כפי שהדבר מצטייר בטעות
המשבר הפיננסי החריף ברשויות המקומיות הזמין עליהן מתקפה ציבורית רב-כיוונית. המתקפה מתמקדת בתרבות הניהול הירודה שהביאה לניהול בזבזני, כושל ולא אחת אף מושחת, ובנסיגתה העקבית של הממשלה מתקצוב שירותים חברתיים, שהביאה להגדלת הנטל התקציבי. מעבר לאמירה הנדושה כי הצדק נמצא בשני הצדדים וככל הנראה בנקודת האמצע הדמיונית ביניהם, משבר הרשויות צריך דווקא לעודד הסתכלות מעמיקה על התהליכים שהביאו למשבר, ולהתמודדות עם מסקנות החורגות מאלה המקובלות בשיח הציבורי של ימים אלה.
למרבה הפרדוקס, דווקא הרשויות המקומיות עברו בכ-20 השנים האחרונות טלטלה ארגונית, משמעותית מזו שפקדה את רוב הארגונים הציבוריים. אלא שבטלטלה זו הונחה התשתית למשבר הנוכחי.
מאז שנות ה-80 מתנהלות הרשויות המקומיות יותר ויותר כתאגידים דינמיים ופחות ופחות כרשויות שלטוניות מאובנות: הבחירה הישירה של ראשי הרשויות תרמה למרכוז השליטה בתאגיד המוניציפלי, להפחתת המעורבות המפלגתית בניהולו, לחיזוק המנגנון המקצועי ולהעצמת תהליכי תכנון ארוכי-טווח. מקורות המימון של הרשויות זכו לגיוון משמעותי, גם כחלק מתהליך של מעבר הדרגתי ממימון המדינה למימון עצמי. במקביל, הרשויות תאגדו חלק ניכר מפעילותן באמצעות יחידות מנהליות אוטונומיות ("מרכזי רווח"), עמותות, קרנות וחברות עירוניות, וחלק אחר הופרט בממדים שאין דומה להם במגזר הציבורי - כך שהרשויות גם "התייעלו" בטרמינולוגיה הרווחת היום. במקביל הועצמו סמכויות הרשויות בתחומים שהועברו אליהן מהמדינה, בעיקר בחינוך, רווחה ותכנון ובנייה. לכאורה, אפוא, נוצרו תנאים שיאפשרו לרשויות לצמוח כלכלית, אך בפועל רובן נקלעו למשבר.
כאמור, באופן פרדוקסלי, מקור השינוי המבני הוא גם שורש הרע. הבחירה הישירה של ראש הרשות אומנם החלישה בטווח המיידי את תלותו במפלגות המקומיות, אך בהדרגה גם הגבירה את תלותו בבעלי ממון מקומיים לצורך בחירתו. בד בבד, הגדילו הסמכויות המורחבות את הטובין שיש בידו לחלק לבעלי הממון. התוצאה במקרה הטוב הייתה ייקור מלאכותי של שירותי הרשות ו/או הפחתה של הכנסותיה עקב הצטרפות גורמים לא-כלכליים כמו "הכרת התודה" לתורמים, בחירת הספקים ומקבלי השירות, ובמקרה הפחות טוב - הסתאבות ואף שחיתות.
גם התאגוד/הפרטה של שירותים לא תמיד תרם לייעול השירות ולהוזלתו, אך בהחלט תרם להגדלת עלויות השכר של הרשות, שנקלעה לתחרות עם תאגידים ציבוריים, לאו דווקא ברמה המקומית, על העסקת כוח עבודה מקצועי ומיומן. ובכלל, אין זה ברור האם החלשת כוח העבודה המאורגן עקב תאגוד/הפרטה תרם להוזלת השכר של כוח עבודה זה או דווקא יצר אפקט מנוגד בכך שחיזק הסדרים מקומיים ופרטיים.
משמעותי מאלה היה האפקט של המעבר למימון עצמי ולביזור שירותים וסמכויות שלטוניות מהמדינה לשלטון המקומי. שנות ה-90 התאפיינו בהגברת התחרותיות בין הרשויות על משיכת אוכלוסייה חזקה ועל משיכת עסקים כתוצאה מהחרפת ההתמודדות על הכנסותיה של הרשות. סמכויות התכנון והבנייה שהוקנו לרשויות, יחד עם הגברת הסמכויות בתחום ניהול שירותים חברתיים וחינוך העניקו לרשויות יכולת ממשית לנהל תחרות שכזו. זאת, אם בדרך של הגברת ההיצע של שירותים באופן שיתאים להעדפות של קהלי היעד (תושבים בפועל או בפוטנציה) ואם בדרך של חתירה להוזלת המחיר, קרי, המיסוי המוניציפלי, הנדרש לרכישתם של השירותים על-ידי התושבים-לקוחות ביחס לעלות אספקתם על-ידי הרשות.
התוצאה הייתה בעייתית מבחינתן של רשויות רבות. תוצאה אחת היא בריחת עסקים מהערים לאזורים כפריים, שבהם המיסוי נמוך יחסית. תוצאה שנייה היא התייקרות הדרגתית של השירותים שהרשויות מספקות, עד כי מרביתן נאלצות להעניק לשכונות המגורים שירותים שעלותם לרשות עולה על ההכנסות ממסים, ועקב כך נוצר פער תקציבי.
תוצאה אחרת מתבטאת בהגברת הפער בין רשויות חזקות לרשויות באזורי הפריפריה ורשויות ערביות, שמראש משוללות יכולת ממשית להתמודד בתחרות שכזו. המתח שהתפתח סביב המשבר הנוכחי בין 15 הרשויות הגדולות ובין שאר הרשויות משקף פער זה.
ניתוחם של תהליכים אלה ואחרים מלמד, אם כן, כי המשבר הנוכחי אינו משבר ניהולי או כספי, ואף לא תוצאת המיתון או מדיניות התקצוב הממשלתית, כפי שהדבר מצטייר בטעות בשיח הציבורי של ימים אלה. מכאן שהתמודדות עם המשבר מחייבת פתרונות מבניים החורגים מהקצאת כספים והטלת סנקציות על רשויות סוררות. התרופה, בשלב זה לפחות, אינה מותאמת לחולי ולכן עתידה להחמירו.
ד"ר יגיל לוי, מלמד במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לשעבר מנכ"ל עיריית רמלה
לפנייה לכתב/ת 
עובדי קריית מלאכי מפגינים. גדל הפער בין הרשויות
צילום: זום 77
מומלצים
