| |
על מה כל הרעש?
אנחנו כבר טרופי דאגה, חרדים, מבוהלים ומשותקים מכדי להבחין בין אסונות טבעיים לבין קטסטרופות שהן מעשה ידי אדם
איש לא נפגע. חזור שנית: איש לא נפגע. לכן קודם כל כדאי להירגע. אחרי שמדינה מבוהלת מצאה את כל יקיריה בריאים ושלמים וטוחנים את הסלולרי כדי לברר שכל יקיריהם גם הם בריאים ושלמים (וטוחנים את הסלולרי) - מותר להתיישב, לנשום עמוק ולהתוודות: אנחנו אומה של צרכני אסונות כפייתיים. אנחנו עם שיש לו ורידים מנוקבים מהזרקת חדשות חסרת-טעם. אנחנו עדה אנושית גדולה של מחפשי-סנסציות-בכוח. במלים אחרות: הגזמנו.
5 בסולם ריכטר,
שני סדקים במשכן הכנסת, חפצים מרקדים פה ושם והבתים נדמו כמי שהחליטו פתאום ללכת קצת ואחר-כך נמלכו בדעתם וויתרו לנו הפעם. הרחובות לא המריאו, מד"א וזק"א נותרו מובטלים, אפילו פיקוד העורף – הרמבואים הקשישים של שעותינו הקשות – הודיע שמותר להירגע. עוד כוס מים? ניילון לחלונות אולי?
אלא שרגיעה והרגעה הן מלים זרות בלקסיקון הנפשי של הישראליות, זו שעומדת על המשמר מפני האסונות שעוד יבואו: ומה יהיה עם גלי ההדף המאוחרים? ומי לכפנו יתקע שהרעידה לא תשוב? הרי צפת כבר כמעט נמחתה מעל
האדמה באמצע המאה ה-19, ובירושלים נפלו קורבנות רבים בשנות העשרים כשהארץ געשה, והקומבינטורים הישראלים ודאי לא בנו את מה שצריך כפי שצריך, והממשלה מטרפדת הצעת חוק שתגן עלינו בדיוק מפני אסונות מסוג זה – אז מה יהיה?
נזקיה של רעידת אדמה הם תמיד שילוב של גחמנות הטבע והערכות נכונה של האדם. אי אפשר לחזות אותה. אי אפשר למנוע אותה. אי אפשר להבטיח שהשבר הסורי-אפריקני יירגע לעד. אין כל דרך לדעת מראש מה תהיה עוצמתה. כל זה נתון, ידוע, לעוס - וכל זה אינו מסביר די הצורך את עוצמת הפאניקה המשתקפת בדיווחים.
ייתכן שהפאניקה שייכת רק למדווחים, שאנוסים לספק כותרות כדי להתחבר שוב לוורידיו של הציבור. ברור שכמות הדיווחים ורמת ההיסטריה שלהם יוצרת בעצמה גל שני של פאניקה, אותה אפשר למנוע רק באמצעות צריכה מאוד מדודה של תקשורת. בדיוק כמו בפיגועים: להתעדכן בעובדות, להימנע מתיאורי צבע ולא להיכנס בשום אופן לאתרים רשמיים, שבהם מקרינים גוויות ונחלים של דם.
אלא שהאומה העצבנית שחיה כאן אינה יכולה להתנתק. במיוחד לא בשנים האחרונות, שבהן התמכרנו לאסונות שכבר אירעו ולתחושת האסון המתקרבת שעוד תבוא. בשולי שתי אלה, שומעים מדי פעם דיווחים על עלייה כללית ברמת החרדה של הציבור. דיווחים כאלה יכולים להפתיע רק את בעלי עור הפיל: גם ללא הר געש אמיתי, אנשים רבים בינינו חשים שהם חיים לפתח הלוע, ושזה רק עניין של זמן עד להתפרצות הבאה, ושאלוהים יודע מנין תבוא: מגה-פיגוע בעזריאלי? גרעיני מלוכלך במפרץ חיפה? ביולוגי בכנרת?
חרדה מוכרת עיתונים, מעלה את מפלס הרייטינג ומשלשלת ממון נאה לכיסיהם של אילי תקשורת. בין פיגוע לפיגוע, כדי שחלילה לא נפסיק להפריש אדרנלין, דואגת התקשורת להרעיד את העצבים הרופפים ממילא בהעצמה של תחושת האסון המתקרב ובא, או שלא: אין כמו עמימות כדי ליצור עוד חרדה, עד שהעובדות המוצקות והיבשות מתקשות להכריע אותה.
העובדות המוצקות הרלבנטיות לחיינו היום הן שבעזה הרגו כוחותינו יותר מעשרה פלסטינים בעוד חיסול בלתי ממוקד. כפי שאנחנו יודעים כבר היטב, פעולת הנקם לא תאחר לבוא. זו לא תהיה גזירת גורל, אבל אנחנו כבר טרופי דאגה, חרדים ומבוהלים ומשותקים מכדי להבחין בין אסונות טבעיים לבין קטסטרופות מעשה ידי אדם.
ועוד איננו יכולים, כפי שהתברר ביום הזה, להבחין בין מידה בריאה של חרדה, שנחוצה להישרדות ולהימנעות מסכנות, לבין פאניקה לאומית כוללת, שאינה נחוצה לאיש מלבד ליצרני-כותרות. מידה בריאה תוביל להצפת נבחרינו בקריאות להיערך נכונה לרעידת האדמה הבאה, אבל ספק גדול אם זה יקרה. מידה בריאה צריכה היתה להוביל את כולנו מזמן לכיכרות כדי להודיע לנבחרינו שקצה נפשו של העם הזה מאסונות מעשי ידי אדם, אבל זה לא קרה. נחשו למה.
|
