כולה לובה

דוקטור לובה: "אולפן שישי", ערוץ 2, שישי 20:00

גם "אולפן שישי" רוצה לובה. אי אפשר להאשים אותו. אבל "אולפן שישי" הוא, כידוע, מיטבחון חמור-סבר, רווי חשיבות עצמית, נוקשה כאגרופו של רוני דניאל. איך יביאו אותה בלובה? ובכן, באופן הבא: "לובה סוחבת על גבה את מטען הסטריאוטיפים ההיסטוריים מאז קום המדינה. מבעד לגלי הצחוק, לובה היא אותו שבר של מהגרים מבוגרים שמתאמצים להישאר זקופים למרות שנחתו לעולם של אובדן – אובדן שפה, מעמד, אובדן של עולם תרבותי ברור".

הא? סליחה? אפשר כוס מים? לא, כי נדמה לי שהתעלפתי או נרדמתי לרגע. זה היה משפט אמיתי, קצר יחסית, מתוך כתבתה המבולגנת של גל גבאי בעניין לובה. כתבה שסחבה על גבה את מטען הסטריאוטיפים ההיסטוריים מאז קום "אולפן שישי" ונחתה לתוך עולם של אובדן – אובדן עניין, אובדן הצדקה, אובדן סיפור. כתבה שהזיעה מרוב מאמץ לבצע ללובה ניתוח סוציו-אקדמי ללא הרדמה, כאילו הדמות מקפלת בתוכה אינספור דיונים אינטלקטואליים דחופים. "מקום שבו שתי התרבויות נפגשות", "מבט ביקורתי על ההוויה הישראלית", "אשליה שקוברת את המציאות ולא חושפת אותה" – הכל ציטוטים אמיתיים מתוך הגיגיה העמוקים כשקיק בוטנים של הפילוזופית אנרי-מארי-גבאי לאורך הכתבה.

בואו נודה: לובה היא לובה – דמות קומית מוצלחת בעובי דיקט – בזכות הטירוף המשכנע שיצק לתוכה טל פרידמן. היא נטולת משמעות תרבותית-חברתית-פוליטית כפי שהבאבא בובה, ז'וז'ו חלסטרה ואורנה דץ היו לפניה. "אולפן שישי" רצה כתבה על לובה משום שמדובר במכת מדינה ובפרומו ראוי לתוכנית, וזה בסדר, אבל גבאי סיימה עם כתבה כה מגוחכת עד שיכולה היתה להיות משודרת, קומפלט, במסגרת "ארץ נהדרת" עצמה.

במקום לצאת לרחוב ופשוט להביא את מכת המדינה בפעולה, ניסתה גבאי לאלץ את לובה לתוך תבניות עיתונאיות ואקדמיות קלישאתיות. בשבוע הבא יכולה גבאי לבדוק את האופן שבו השפיע המאפיונר זזי על תרבות הפשיעה בישראל והאחיות פיק על תפיסת השיגעון בחברה הישראלית. פ'סדר?

מרק עוף: "החבילה", ערוץ 2, חמישי 22:30

מעשים טובים, הוקרות תודה, אחווה אנושית וטוב-לב בסיסי הם – תסלחו לי, כן? – לא בדיוק החומרים שעושים טלוויזיה או עיתונות מרתקות. ועדיין, פה ושם, בצדדים, יש להן זכות קיום. "החבילה" היא קונספט נכון בתחום הזה. היא מייצרת ריגוש אמיתי מתוך מעשה מלאכותי של משלוח חפץ בעל ערך סנטימנטלי בין שני אנשים שחייהם נקשרו בדרך כלשהי בעבר. יש ג'אז קטן ואמיתי לתוכנית ברגע שהחבילה נפתחת ושני הנוגעים בדבר מספרים את סיפורם המשותף ודבריהם נשזרים זה בזה. בחלק מהמקרים, יוצר הרגע הזה זיקוק רגשי קטן שלא יותיר אתכם אדישים.

"החבילה" מספרת סיפורים – חלקם טובים – באמצעות מנגנון קטן ומקורי שפיתחו יוצריה. היא משתייכת אומנם לאגף הטלוויזיוני הבעייתי של "סיפורים אנושיים שירגשו לכם את הצורה", אבל עושה זאת באופן אינטליגנטי ואפקטיבי בהרבה מנסיונות קודמים בתחום, למשל "פעם בחיים" הנוראה של "טלעד". למה? משום שהיא עדינה, צנועה, נמנעת משיחזורים מבוימים בגסות, אינה מתיימרת לכסות את האוברדראפט של משתתפיה בתמורה לבכיים, ובוחרת את סיפוריה בקפידה.

לא סביר ש"החבילה" תחזיק אתכם מעוניינים לאורך מלוא עונתה (10 תוכניות. מוגזם לגמרי), אבל מי שייתן לה חצי שעה, סביר שיקבל עיסוי לב יעיל. מה שנקרא, מרק עוף לנשמה. וחורף עכשיו.