ילדה בת ארבע בגן ילדים באשקלון היא הקורבן האחרון,
לעת עתה. היא לא רק קורבנו של פדופיל שעבד בגן ילדים. למרבה הצער, היא קורבן של זחיחות מתמשכת של הורים.
מדינת ישראל, זו שמשקיעה משאבים ברדיפת שוהים בלתי חוקיים ועובדים זרים, לא עושה דבר וחצי דבר כדי להגן על ילדים מפני פדופילים. כשהם נתפסים, אם הם נתפסים, הם צפויים כמובן למשפט ולמאסר. אפילו לעונשים ארוכים. אלא שאלה אינם מסייעים להדברת הפדופיליה: סטטיסטיקה של משרד המשפטים האמריקני קובעת, כי 80% מהפדופילים המורשעים ינסו שוב לבצע תקיפה מינית של ילדים.
בארצות הברית כמו בישראל עדיין אין חוקים שיכולים לכפות על פדופילים סירוס כימי. התרופה קיימת, אבל נטילתה – וההתמדה בה – תלויה אך ורק ברצונו הטוב של הפדופיל המורשע. התרופה מדכאת את היצר המיני של הפדופיל, יש לה תופעות לוואי מאוד לא נעימות לפושע ותופעות לוואי מצוינות להגנה על שלומם של הילדים. פדופיל הנוטל את התרופה דרך קבע אינו חש כמעט בדחף החולני לשלול מילדים את ילדותם, את שלמות גופם ואת בריאות נפשם – בדרך לסיפוק המיני שלו.
באמריקה כבר עשו מעשה. "חוקי מגאן", כך קרויים חוקים שקיימים כיום בלפחות 47 מדינות בארה"ב, מחייבים את המשטרה להודיע לקהילה על הימצאותו של פדופיל מורשע בתוכה. הם מחייבים רישום מסודר של אנשים כאלה, ומקנים להורים אפשרות מסוימת להתגונן מפניהם. גם שם זה אירע מאוחר מדי. החוקים קרויים על שם מגאן קאנקה, שהיתה בת שבע כשנאנסה ונחנקה למוות בידי פדופיל שהתגורר בשכונה שלה בניו ג'רזי, כמה מטרים מביתה, אחרי ששוחרר מן הכלא. הוא פיתה את מגאן להיכנס לביתו, התעלל בה ורצח אותה.
בארצות הברית נדרשה התערבות מאסיבית של הורים, כולל לחץ בלתי פוסק על נבחרי ציבור, כדי ליזום ולזרז הליכי חקיקה. זאת לאחר שההורים הבינו כי ההסתמכות על המשטרה לבדה אינה פוטרת אותם מאחריות לשלום ילדיהם, וכי עליהם לעשות מעשה בעצמם.
מידע אודות פדופילים מורשעים מצוי בארכיונים של עיתונים. במדינה ממוחשבת כמו שלנו, יכולים הורים בתוך שעות ספורות – אם רק ירצו בכך – להקים מאגר מידע אינטרנטי נגיש, ובו הפרטים המזהים. את המידע אפשר להעביר בקלות ברשתות התקשורת הפרטיות שלנו, אלה שמפיצות במהירות כל בדיחת-רשת קופצנית וחמודה, או כל שמועה סנסציונית ולא בדוקה, בין כל קרובינו וידידינו מתיבת הדואר האלקטרוני.
זה לא יהיה מאגר מידע מושלם. לא יופיעו בו פרטיהם של המשחרים לטרף שטרם נלכדו. יהיו בו רק אלה שהורשעו בדין. כששמותיהם ותמונותיהם יהיו ידועים להורים ולילדים, הם לא יוכלו עוד לעבוד בגני ילדים ובבתי ספר, להתנדב למשמר האזרחי או לחיות בשקט בסביבה שבה מצויים ילדים, ולתכנן את הצעד הבא.
אבירי זכויות האדם שנזעקים כעת, יתכבדו נא וישמרו את זעקותיהם למטרה ראויה יותר. מאגר מידע של פדופילים מורשעים אכן יפגע בזכותם של אלה לפרטיות, וקיומו עשוי להוות סתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אבל הורה שאינו מוכן להסתכן בפגיעה בזכויות פדופילים כדי להגן על ילדיו, לא ראוי להיות הורה.
והורים שלא עשו עד עתה דבר כדי להגן על ילדיהם בעצמם, מבלי להעביר את כל האחריות למדינה ולמוסדותיה, למה הם מצפים? לחוק שאולי יהיה כאן פעם, וייקרא על שמה של מגאן קטנה אחת משלנו?
