"פורים היה פעם חג"

פורים? – פורים היה פעם חג. היה זה בימים ה"פריהיסטוריים" שלנו, כשראש העיר רכב בגאווה על סוסו בראש התהלוכה. תל-אביב היתה קטנטונת. זה עתה יצאה מחיתוליה של "אחוזת בית", והפורים נחוג בשניים וחצי הרחובות שלה, אותם הרחובות שלא ידעו עדיין מה זה תור ומה זאת אגירה, רחובות שבהם הכרנו את פרצופיהם של כולם, עם או בלי מסכה...

והיריות היו יריות-השעשועים, והשמחה היתה שמחה אמיתית של פורים, עם נשף המסכות של פורים. וחלוצים רקדו הורה אמיתית ברחובות, וסעדיה שילב זרועו עם מישקה, ויחיה עם גרישקה, ושכחו את המחר.

ימים עברו, שנים חלפו, המחר בא. העיר גדלה ובאו ימים אחרים. מגפת ה"ציויליזציה" פרצה בעיר, ובתהלוכת הפורים נוסף סוס: סוסו של אלדמע - המורה, הצייר, הרוכב. מגפיו מבריקים, אפודתו קטיפה, עניבתו – עניבת אמן שחורה, והרחובות היו מלאים יותר, הופיעו פנים חדשות – פרצופים אשר לא הכרת אותם אפילו ללא מסכה ותהלוכות הפורים הפכו ל"עד-לא-ידע".

הפורים הפך לחג רשמי. התכונה ארכה שבועות וירחים. תהלוכות ה"עד-לא-ידע" היו להמנונים סואנים של תוצרת הארץ. קהל בין עשרות אלפים נהר תל-אביבה, והיתה "פרוספריטי", והיה "טראסק"...

והזוכרים אתם את הדמויות מאותם הימים? אחרי סוסו של דיזנגוף ז"ל – צעדו אנשי אגודת מכבי האש והרעישו בחצוצרות. אחריהם – משה נחום לוי שנסע בלב התהלוכה, הוא עם תריסר בניו ובנותיו וסימל לנו את ה"רק כך" שלו.

והאם אפשר שלא להזכיר את ברוך אגדתי? שני מטרים גבהו, תושב קבע ב"שלג לבנון". ספרו עליו, על אגדתי , שעובד הוא רק יום אחד בשנה: בפורים. בנשפיו, "נשפי אגדתי", הופיעו שמנה וסלתה של העיר, נבחרה מלכת היופי השנתית, ואגדתי רקד בהם, התפתל, פיזז...והשמחה היתה רבה.

ולאן נעלם אותו בן-גרוזיה עליז, שרקד "הלגזינקה" ו"קוזאצ'וק" על גג האוטובוס, מתנודד מטלטול המכונה ומהבקבוק המתרוקן והולך שבידו?

והיכן "המעביר" עם תהלוכת-התערוכה שלו, בה הפגין הוא את הישגיו? הזוכרים אתם כיצד יצא בשיירה?

תחילה רוכב חמור עלוב, אחריו ה"דיליז'אנס" העתיק, בעקבותיו ה"פורד" בן ששה מושבים ומחצה (היי אברשקה, אברשקה!)...ולבסוף האוטובוס המבריק והלבן, המסיע אותנו עד היום עם ה"לא לעלות יותר", "רד מהמכונה, אמרתי לך" ו"להיכנס פנימה, פנימה"...

ואת בני דודנו שכחתם? אלה שבאו מיפו לחוג אתנו את הפורים בהמוניהם. איך קראו הם לחג הזה? "עיד אל-מסחרה", דהיינו: חג השטויות. הם נדחקו בינינו ושמחו עמנו, נהנו אתנו, וגם – ירו אתנו. אך לא ב"סטן" ולא ב"ברן" חלילה!

היה היה פורים בתל אביב...

(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" בפורים תש"ח, 25 במרץ 1948)

ולסיום - ידיעה מעניינת מעיתוני הבוקר: מסכות לילדים ומשטר הצנע

המסכות המוצלחות ביותר בפורים תש"י בת"א אשר הביעו את "משטר הצנע" הקיים ועוררו תשומת לב, היו 3 מסכות על תלבושתן: הראשונה נראתה בצורת "מקרר", שעליה התנוססה הכתובת "ריק מ'לכל'"...

לידה צעדה ילדה שניה, אף היא מחופשת, שצורת פניה הביעו צער ודאגה. על שמלתה עטופת השחורים התנוססה הכתובת "עקרת הבית - בימים אלו"...

במרחק כמה פסיעות נראה צועד ילד מחופש ל"בלש", שהיה מזויין ב"אקדח" ושלט בידיו ועליו כתוב "המפקח במשטר של צנע - ידאג 'לכל'"...

השלישיה המיוחדת במינה נתקבלה ברחובות במחיאות כפיים.

(פורסם ב"ידיעות אחרונות", ב-5 במרץ, 1950)