ישראל בלי פלוס
כדאי שהמועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים ובלוויין תשכיל לנצל את המצוקה הפוקדת את שני ערוצי הנישה – ערוץ המוסיקה וערוץ ישראל פלוס - כדי "לעשות חושבים" ולעיין מחדש בתועלתם
לא היה צורך ביותר משנה ובהפסד של שבעים מיליון שקל כדי להבין שאין מקום, אין סיכוי ואין תוחלת לערוץ הטלוויזיה ברוסית ישראל פלוס. הכתובת הייתה על הקיר בגדול, וכישלונו הכלכלי היה כמעט ודאי. אך מקבלי ההחלטות העדיפו גם הפעם להתעלם מהערכות מקצועיות ולהיכנע ללחציהם של בעלי ההון. לא פעם אני מצר שאיני נהנה מחלקיק מהפסדיהם של מי שמתעלם מדעת מומחים.
ערוץ ישראל פלוס היה במקורו אחד מחמשת הערוצים הייעודיים במסגרת מדיניות ניאו-ליברלית של ריבוי ערוצי נישה בכבלים, ומאוחר יותר בלוויין. ישראל פלוס הוא אחד משני הערוצים הייעודים שהספיקו לעלות לאוויר. השני הוא ערוץ המוסיקה, שחווה בשבועות אלה זעזועים פרסונליים ומצבו הכלכלי אינו מעודד. במקביל, הסימנים המתרבים מעלים ספק אם בעלי הזיכיון לערוץ החדשות מסוגלים או מעוניינים לעלות לאוויר; חששות מהפסדים כלכלים מרתיעים יזמים מלגשת למכרז לערוץ בערבית, ומועדו נדחה פעם אחר פעם.
ערוץ הטלוויזיה ברוסית היה אולי המבטיח מבין חמשת הערוצים הייעודיים במסגרת מדיניות "שמים פתוחים" שהפריחה בשעתו שרת התקשורת, לימור לבנת. לכאורה, הוא אמור היה לשרת קהילת מהגרים של מיליון ומאתיים אלף דוברי רוסית. היעדים הלאומיים והתהליכים החברתיים נעלמו מעיניהם של הוגי הערוץ ומבקשי זיכיון שידור. ערוץ טלוויזיה ברוסית אמור להנציח את התבדלותם הלשונית והתרבותית של המהגרים החדשים, או לפחות להאריך את תקופת הטמעתם בחברה הישראלית. כמו בגלי הגירה אחרים, ההשתלבות החברתית והתרבותית היא גם הפעם שאלה של זמן.
גם אם רבים מן המהגרים החדשים מגלים זיקה הדוקה לשפת האם ולתרבות הרוסית, במוקדם או במאוחר הם ייטמעו בחברה הישראלית וכבר כעת רובם המכריע נחשפים לערוצי טלוויזיה כללים: נתוני הרייטינג בחודש ינואר ובשבועיים הראשונים של חודש פברואר 2004 מעידים שרק 20% מכלל דוברי רוסית צופים בארבעת ערוצי הטלוויזיה ברוסית. רק כ-8% צופים בישראל פלוס, והיתר באחד משלושת ערוצי הטלוויזיה מרוסיה – ORT, RTV, NTV.
לא צריך להיות סוציולוג של הגירה כדי להבין שפוטנציאל הצופים בטלוויזיה ברוסית ילך ויפחת עוד בשנים הקרובות. כל עוד נשמר שיעור הגירה גבוה, לא נפגם מאגר הצופים בערוצי הטלוויזיה ברוסית. המצב השתנה בשלוש השנים האחרונות, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשל צניחה דרמטית במספר המהגרים מברה"מ לשעבר, אשר מילאו את מקומם של אלה שהתנתקו מהמסך הקטן ברוסית. במידה רבה, דוברי הרוסית כמו מורדים בערוצי הטלוויזיה ברוסית ובכל מי שמנסה לנצל את התבדלותם הלשונית כמשאב פוליטי וכמשאב כלכלי.
בימים האחרונים התפרסם כי מר לב לבייב, בעל השליטה בערוץ ישראל פלוס, גם באמצעות אחזקתו באפריקה ישראל, מנהל משא ומתן נמרץ עם ערוץ הטלוויזיה המרכזי ברוסיה, ORT, שנמצא בבעלות ממשלתית ומזוהה עם הנשיא פוטין. לפי הפרסומים, מעוניין הערוץ הזר, כנראה בהנחייתו של נשיא רוסיה, לרכוש 10% מערוץ ישראל פלוס. אם העסקה תתבצע, יהיה זה תקדים מעניין, אם לא להשתמש במלה אחרת, שבו ממשלה זרה מחזיקה בערוץ טלוויזיה בישראל. מי ששם את כספו על קרן הצבי עם משאלה בלב לרכוש השפעה פוליטית אינו רשאי למכור את אחזקותיו לגורם זר המזוהה עם ממשלת רוסיה.
כדאי שהמועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים ובלוויין תשכיל לנצל את המצוקה הפוקדת את שני ערוצי הנישה – ערוץ המוסיקה וערוץ ישראל פלוס - כדי "לעשות חושבים" ולעיין מחדש בתועלתם הערכית ובהיתכנותם הכלכלית של הערוצים הייעודיים. אם יש מהגרים הזקוקים לחדשות ולמידע בשפתם, יש דרכים מגוונות בהן ניתן לספק את צימאונם במסגרת ערוצי הטלוויזיה הקיימים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
