עיתונאים-בלוגרים: לא כל העורכים מרוצים
סטיב אאוטינג כותב ב-Editorandpublisher.com על עיתונאים שפותחים בלוג אישי ומנהלים אותם בזמנם הפנוי. השאלה הראשונה שעולה לראש בהקשר זה היא למה לעיתונאים שמתפרנסים מכתיבה לכתוב יומן רשת בזמנם הפנוי, ללא תמורה. הסיבות הן מגוונות, אך לרוב מדובר בצורך להתבטא בצורה יותר משוחררת או לכתוב על נושאים שרחוקים מתחום הסיקור הרגיל של העיתונאי.
אאוטינג מסווג את הכותבים לשתי קבוצות עיקריות: 1. עיתונאים המרסנים עצמם וממעטים לפרסם דעות אישיות בבלוג, בעוד העורכים שלהם תומכים בהם, כל עוד הם לא מפרסמים מידע שעלול להזיק לארגון. 2. עיתונאים שחשים שחופש הביטוי שלהם נפגע כשהם לא יכולים לפרסם "מה בראש שלהם" כמו בלוגרים "אמיתיים".
מסתבר שהניו יורק טיימס מטיל פיקוח הדוק על בלוגים בידי עיתונאיו, ודורש אישור מראש של כל בלוג, גם אם מדובר ביומן אישי-משפחתי. הסיבה אינה שרירותית: בלוגים אינם אמצעי תקשורת אינטימי אלא ציבורי - התבטאות של עיתונאי עשויה להיתפש כמייצגת את העיתון, גם אם היא מתפרסמת בבלוג בנושא גידול צבים. זכור המקרה של אנדרו סאליבן, פרילנס שפוטר מהניו יורק טיימס לאחר שהעז למתוח ביקורת על העיתון בבלוגו.
רוב העיתונים לא כל כך מחמירים כמו הטיימס אך לרוב מסתייגים מהרעיון שעיתונאים יביעו דעות ויעסקו בתחומי הסיקור שלהם, מחשש "לדילול כשרון". הפתרון שמצאו כמה עיתונאים לעניין: מעבר לכתיבה אנונימית, תופעה שמוכרת גם בישראל. מספר עיתונאים מנהלים בלוגים בשמם האמיתי בארץ, רובם מתארחים ב"רשימות". ככל הידוע לי, אין לאתרי חדשות ישראלים מדיניות ברורה בעניין ניהול בלוגים בידי העיתונאים, וטוב שכך. כל ניסיון לחסום את הרצון לכתוב הוא בלתי נבון ולא יעיל. הפתרון המוצלח יותר הוא לאפשר לעיתונאי לנהל את הבלוג במסגרת העיתון.
