יעל משאלי היקרה,
הומואים ולסביות לא ביקשו ולא מבקשים שיכירו בזכויות הזוגיות או ההורות שלהם בנפרד. כל מה שהם מבקשים זה שיכירו בהם באופן שוויוני. מה שאת כותבת הוא
חסר כל ביסוס. האם הומואים ולסביות מבקשים שיכירו בזכויות הבסיסיות שלהם בגלל העדפות מיניות ספציפיות?
כשהשר פורז מציע לתת להומואים ולסביות לאמץ ילדים, את מבקשת שנעצור אותו ונגיד שזכות האימוץ צריכה להיות אפשרית לכל מבוגר ש... (כל דבר רלבנטי). זהו בדיוק מה שאנחנו אומרים. אלא, גברת משאלי, שכיום יש אפליה, ועל כן צריך לתקן אותה. הומואים ולסביות לא מבקשים שיהיה חוק מיוחד שיגיד שמגיעות להם זכויות של זוגות או זכויות של הורות. החברה היא זו ש"החצינה" את ההטרוסקסואליות, ויצרה חוקים מיוחדים שקבעו כי זכויות כאלה נתונות רק להטרוסקסואלים. היא זו שיצרה את האבחנה והאפליה בין הטרוסקסואלים להומואים ולסביות, שמבקשים שחוקים אלו יתוקנו ויהיו שוויוניים.
למשל בנושא האימוץ, החוק הקיים כיום, הוא הוא החוק המיוחד, המפריד, שקובע שרק גבר ואשה יוכלו לאמץ בישראל. הומואים ולסביות לא מבקשים שיכתבו "גם בני זוג מאותו מין". הם מבקשים שיכתבו כל בני זוג. וכך בנושא הזוגיות: לפני זמן לא רב קבע בית משפט כי אדם שגר עם בן זוגו ארבעים שנה בדירה משותפת לא יוכל לרשת אותה, כי בחוק הירושה כתוב בין היתר "איש ואשה". בערעור על קביעה זו נטען כי זכות הירושה צריכה להיות לכל בני הזוג באשר הם, וכי יש לפרש את החוק, לרבות את המילים "בני זוג", שגם הן מופיעות בו, ככוללות את כל בני הזוג.
המאמר שלך מקומם מאוד. את מסתכלת על החוקים הקיימים, שהם או פרשנותם ייחודים, ספציפיים, מייחדים ומבדילים בכך שהם מקנים זכויות רק להטרוסקסואלים. כשהומואים ולסביות מבקשים לשנות אותם לחוקים שוויוניים, אוניברסליים, בגלל – כפי שאת אומרת - שהם בני אדם, את מאשימה אותם ביצירת הפרדות ומנצלת את זה להודיע שנמאס לך מאתנו.
בעיניך, אפליה של הומואים ולסביות היא שקופה. את לא רואה אותה בכלל. החוקים הם מבחינתך ניטרליים, ואנחנו מבקשים חוק ספציפי. אבל המצב הוא בדיוק הפוך. נמאס לך גם ממצעדי הגאווה ומהיציאה מהארון. ובכן, מה שלא הבנת כנראה הוא שהארון הוא צורת הדיכוי הכי בולטת של הומואים ולסביות: הלחץ להסתיר את המשיכה לבני אותו מין ולהתבייש בה הם המאפיינים המרכזיים של אפליה זו. לכן, נראוּת היא התשובה לה. מצעדי גאווה ויציאה מהארון הן פעולות של נראוּת, שמשדרות לנער או לנערה שנמשכים לבני מינם שהם לא לבד בעולם, ושהם יכולים להיות הומואים או לסביות בלי להתבייש בזה.
ולסיום משהו על הערתך לגבי מה שאת מכנה "דמותם הביזארית של ליצני מצעדי הגאווה", והצעתך "שנציגיכם ייראו וישמעו, פחות או יותר, כמונו". אני מזמין אותך לבוא ליום הגאווה ולגלות שרוב הנוכחים נראים, לטוב או לרע, פחות או יותר, כמוך. יחד עם זאת, בעיני היופי בכל חברה הוא המגוון והשוני.
הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס הם אנשים שלמדו לא לפחד להיות שונים מהנורמה, ולערער על רעיון ה"נורמליות", שאצלך פירושה כנראה להיראות ולהתנהג כמוך. המגוון האנושי מאפיין וימשיך לאפיין את יום הגאווה, וצר לי לאכזב אותך - לא תזכי לראות ביום הגאווה, ולא בכלל, עולם שבו כולם נראים בדיוק כמוך.
ד"ר אייל גרוס, מרצה למשפט חוקתי ובינלאומי באוניברסיטת תל-אביב, חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח
