ילדים יקרים

1. הכל חוץ מלדבר

קשה להיות הורים למתבגרים, קשה עוד יותר להיות הורים למתבגרים המודעים מאוד לסביבתם.

אבל לא באתי להלין פה על מאות השקלים הפורחים מארנקינו לטובת הג'ינסים המדוגמים, נעלי הספורט החיוניות וכל הפיצ'פקס (מנרות ועד סבונים ריחניים) שבלעדיהם ממש קשה לחיות. כן באתי להלין פה על הניצול הציני של חברות התקשורת הסלולריות המשווקות מוצר למבוגרים אך מפנות את חצי הפרסום דווקא לילדינו. ופוגעות. מה זה פוגעות.

תותחי השיווק של אותן חברות הבינו די מזמן כי גם אם עם ישראל מכור לסלולרי, הרי שמבוגרים ישתמשו בו פשוט כדי לדבר.

לדור הצעיר, לעומת זאת, תאב החידושים והריגוש, משמש הסלולרי כמשחק. בין ה-sms, לרינגטונים, למשחקים המתוחכמים, לגלישה ברשת ולעיצוב הצעיר והמתוחכם איבד הסלולרי מזמן את תפקידו המקורי.

אלא שהצעצוע החדש הזה הוא עסק יקר, נורא נורא יקר, לא משהו שבן תשחורת ממוצע יכול לשלם עליו מארנקו האישי.

ומארנקו של מי יצא התשלום בכל זאת? נכון...מזה של אמא ואבא, אלה השניים שקנו לילד מכשיר טלפון כדי לשמור איתו על קשר במשך היום ומתפלצים כל חודש מחדש מול מאות השקלים שידלגו היישר לכיס הספקית.

אישית, מרגיזות אותי במיוחד אותן פרסומות חסרות טעם, אלה עם הבובות הגדולות הגורסות "יש לאן", שפונות בלי בושה ישירות אל בני הנוער כדי להציע את מרכולתן הניידת. "הזקנים שלכם ממש לא קיימים במשחק שלנו", אומרות הפרסומות האלה בעקיפין, "אתם הרי אלה שמקשיבים לנו, בולעים בשמחה את האינפורמציה, אתם יודעים הרי הכל ולכן אתם גם אלה המחליטים".

לך תסביר אחר כך, למתבגר שטוף מוח, שבעל המאה הוא גם בעל הדעה.

(טלי חרותי סובר)

2. איפה אבא? במתנפחים...

"שבת בבוקר, יום יפה, אמא שותה המון קפה", אמר המשורר, אבל לא לקח בחשבון שיש גם ילדים בבית, וביום יפה הם רוצים לצאת ממנו. מה עושים? האפשרויות רבות: טיול בחיק הטבע, פקניק, ים ועוד כיד הדמיון. אבל כאשר יש ילדים קטנים, יש עוד אפשרות אחת והיא מתקני השעשועים - אלה עם המתנפחים, המגלשות ומתקני היצירה (כמה טושים ודף). 

הילדים בדרך כלל נהנים במתקנים האלו, משחררים אנרגיה בצורה חיובית, משתוללים, קופצים. וההורים? הם משגיחים. לא משתמשים במתקנים, אלא אם כן הם ממש משתוקקים - וגם אז לא בטוח שמותר להם. וכאן נשאלת השאלה: מדוע בעצם ההורים צריכים לשלם עבור הכניסה למתקנים האלו, שמסתכמת בדרך כלל בעשרות שקלים. הם לא משתמשים במתקנים, והם מביאים פרנסה לבעלים של המתקן בכך שהם מביאים את הילדים ומשלמים בעבורם.

אז למה לגבות מזוג הורים שבאים עם שני ילדים מחיר מלא עבור הזכות להשגיח עליהם? כי בעלי המתקנים האלו יודעים שעל ילדים ההורים לא חוסכים. והם יודעים עוד דבר אחד: שאנחנו פראיירים. ושנשלם.

(שלומי דונר)

3. קלפנים מגיל צעיר

כשהייתי ילד שיחקתי עם החברים שלי בקלפים. במלחמה (זוכרים?). גם היום הילדים משחקים בקלפים, אבל מסוג אחר לגמרי. קלפים שנמכרים בחבילות של חמישה תמורת שלושה שקלים, עליהם יש תמונות של כוכבי הילדים והנוער: שחקני כדורגל, אלילי פופ, כובי סדרות טלוויזיה ועוד.

המטרה של הילדים היא למלא את הקלפים באלבום מיוחד המיועד לכך, כאשר מי שמצליח לעשות את מקבל פרס. לפעמים זה כניסה להופעה (המורדים למשל), ולפעמים פרס מוחשי יותר. הבעיה היא שקשה מאוד למלא את האלבום, וכך הילדים קונים עוד ועוד חפיסות קלפים כאלו (על חשבון ההורים כמובן), נשארים עם הרבה קלפים כפולים ומשולשים אותם הם מנסים להחליף ביניהם, אבל מעטים הם אלו שזוכים להשלים את האלבום. 

ואחרי שהטרנד נגמר, האלבום הלא מלא הופך למיותר, עשרות השקלים נזרקים לפח - או עולים למעלה לארון. עד לאלבום הבא.      

(דני לשם)

4. עלו על הסוס

"אמא, אבא, הנה סוס"! צווחת בהנאה גלויה הילדה בת ה-3 למראה סוס הפוני הקשור לאיש עגום (או להיפך - האיש קשור לסוס עגום). סוס הפוני הזה נמצא כנראה בכל מקום שיש בו ריכוז גדול של ילדים - פארקים עירוניים, לונה פארקים ועוד. מבחינת הילדים מדובר באטרקציה חיה, כי ביננו - לא כל יום רואים סוס, ובטח שלא סוס פוני. 

אבל האטרקציה של הילדים מתגברת שבעתיים אם עולים על הסוס. לא, לא מדובר בדהרה בפארקים, אלא בסיבוב של כמה דקות לפי נתיב ידוע מראש אותו קבע האיש עם המושכות. והתשלום? בין 10 ל-15 שקל בעבור כמה דקות על הסוס. 

למה? כי אנחנו פראיירים, ומשלמים.    

יש לכם מה להוסיף? ליחצו על תגובה לכתבה וספרו לנו.