המאהב של השפה העברית

למות עם כל שיר

אהבנו כל-כך. רבים מן השירים של נתן יונתן מתנגנים בראש כבר בקריאה ראשונה, אפילו לא בקול רם, עוד לפני שנטל אותם מלחין והפך אותם לעוד אבן פינה במפעל התרבותי הקרוי "שירי משוררים". הם עוקפים בקלילות את המאמץ הנדרש בהיכרות חדשה, מתעתעים ונדמים מוכרים כבר, למרות שמעולם לא שמענו אותם קודם לכן. הם מהלכים על קו הגבול בין הרגע האישי והחד פעמי לבין החוויה האוניברסלית: "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו", כתב יונתן. הוא ראה – וכל מי שאי פעם פיזם את השיר והאזין למילותיו, ראה גם הוא.

כי בשירים שלו, כמעט תמיד, חויית הרגע והמראה החד פעמי מתחברים לארכיטיפים כלל-אנושיים: מחזור החיים, חייה ומותה של אהבה, לידה ומוות – כן, הרבה מוות. צריך להודות שגם משום כך אהבנו. במאמר עתיק ונפלא של נתן זך, "האם כולנו מתים", קונן המשורר ההוא על נוכחותו המתמשכת והמתגברת והולכת של המוות בכתובים בעברית. אם נוטלים ליד ספר שירה של נתן יונתן, אפשר לומר שכולנו מתים קצת עם כל שיר. ומצד שני, כולנו אנוסים לחוות הכל מחדש – "עם כל הדבש, והנחש, והאשה" – במין מעגל קוסמי שהאדם (נטוש כמו חוף) אנוס להיות חלק ממנו ולחוות את הצער ההכרחי שבו.

בכיו של האב

קוראים הפקיעו ממנו גם את "עוד שיר על אבשלום", (מתוך "שירים", 1975, אחד הלהיטים הגדולים של השירה העברית בכל הזמנים) וסברו כי הקינה של אב על בנו היא שיר שכתב אחרי נפילת בנו ליאור, ולא היא. " עץ ביער, זה מה שנשאר מכל אבשלום / ובכיו של האב, המאהב הזקן, איש המלחמות", כתב שם, והאמת התכוון לדוד ולבנו אבשלום, ולסיפור הארכיטיפי הההוא, שהסתיים בקינה ובאבל: "אביך אהב בך כל מה שהוא לא /...ועוד כמס בליבו מזימה אחרונה / להציל לפחות ילד אחד שלו / מהכתר, מהמלחמות. / רציתי, טפשון שלי, רק אותך, אבשלום".

רומנטי לנצח

הוא היה אמן מדהים של חריזה ושל מצלול, מאהב נפלא של השפה העברית, איש שהמקורות היו נגישים לו כפי שכבר לא יהיו למשוררים חדשים בני הזמן הזה – והוא נאלץ לחזות בצער בפער העצום בין האהבה שהרעיף עליו ציבור הקוראים לבין ההתנכרות המוחלטת, הקור הצחיח שנשב לעומתו מן הממסד הספרותי ומן האקדמיה.

שיריו של יונתן נראו ראויים לשינון בבתי הספר, מתוך מחשבה שייקל על ילדים להתחבר למה שכבר ממילא מתנגן בתוך מחזור הדם שלהם. הם לא נחשבו ראויים להרבה יותר מזה, משום שיונתן היה משורר אנכרוניסטי בעיני קובעי-הטעם. זה קרה דווקא דווקא בגלל סגולותיו המצויינות, דווקא בגלל דבקותו במוזיקה של המלים וסירובו להפוך את הלשון לתמטיקה של השירה. למרות ששירתו המוקדמת האהיבה את עצמה על קוראים בדיוק בתקופה שבה פרצה המהפכה השירית בישראל – בשנות החמישים – הוא לא חצב לעצמו דרך נפתלת אל תוך המודרניזם, והיה ונשאר משורר רומנטי: מן האחרונים שעוד התרגשו מדימוי של אהבה לשושן, ממראה של אקציה זהובה, מאור אחרון של קיץ – והאמינו באמת כי ההתרגשות הזאת היא לבו של השיר. וכל מי שזוכר ולו שורה אחת שלו, האמין כמוהו.

איך אפשר בכלל לכתוב מילות פרידה אישיות לנכס לאומי? רק בציטוט. הנה אחד אני אוהבת במיוחד מתוך השפע הלירי. נדמה לי שהוא פחות מתנגן, שהוא לא יתמסר בקלות ללחן, שהעצב בו אינו מתוק במיוחד כמו באחרים - ושהוא יישאר אישי לגמרי.

"אתה יודע למה אני עייף" (מתוך "שירים אחרים", 1984)

"אתה יודע למה אני עייף: ראשית, הקימה

בהשכמה. הדהירה במהירות אסורה. השיבה

המאוחרת, המחשבות על החיים, על הזמן.

גם לך קורה לשמוע את מכונת הגוף שלך חורקת

את נגינת הרקוויאם שהוא אומר לנפש השוקקת

פילת נעילת-שער לשירים. בית הנכות בשקט

מחכה, בית המנוחות. בלי ידידים, לבד

משומר הסף הזקן שלא קרא בחייו אף דף,

הישר באדם, מחכה בפינה

גם לו קשה לראות משוררים

בשתיקתם האחרונה"