השיבוט של פרס
ההתמודדות בין כהן לביילין מלמדת עד כמה יבשו מעייניה של הפוליטיקה. אנשים טובים ממעטים להגיע, ואלה שהיו טובים נשחקו או השחיתו עצמם לכוח
הלב נכמר על אלפי המתפקדים שייקראו לבחור היום מנהיג ל"יחד",
המפלגה שנולדה מחורבותיה של מרצ. הדילמה שניצבת לפניהם קשה מנשוא: רן כהן או יוסי ביילין, יוסי ביילין או רן כהן. היא עד כדי כך קשה, שאחדים מהוותיקים הציעו לחלק את המלוכה לשניים. כהן יהיה מנהיגם בסוגיות חברתיות, וביילין יהיה מנהיגם בסוגיות מדיניות. אפילו האם המייסדת, שולמית אלוני, שבכל נושא אחר דעותיה נחרצות להפליא, התחלקה לשניים: היא כיבדה בנוכחותה את אירוע הפתיחה של רן כהן, אבל את התמיכה שלה נתנה דווקא לביילין.
ביילין או כהן, כהן או ביילין, מרצ, סליחה, יחד, היא מפלגה שאיבדה את הסקס-אפיל שלה. למרות ששני הנושאים שהעסיקו אותה לאורך השנים – גורל השטחים וההשפעה החרדית – עוברים שינויים מפליגים, מעט מאוד ישראלים ממתינים היום למוצא פיה.
לכאורה, מרצ היתה צריכה להיבנות מגסיסתה של מפלגת העבודה. אילו חוקי הפיזיקה היו עובדים בפוליטיקה, זה מה שהיה צריך לקרות: מפלגה אחת מתרוקנת, ואחותה מתמלאת.
אבל הפוליטיקה עובדת לפי חוקים אחרים. כוח המשיכה של מרצ נבע מההשפעה שהיתה לה על "העבודה" מהביקורת שהטיחה בה, מהדימוי שנוצר לה כגרסה ערכית יותר, רזה יותר, ממוסדת פחות, של אחותה הבכירה. ברגע ש"העבודה" חדלה לעניין את הציבור, אבד העניין גם במרצ.
על כך יש להוסיף את הסיבות הידועות: השנאה לחרדים, שהביאה אל מרצ בעבר חלק ניכר מהבורגנים של רמת השרון, עד שהגיע לפיד וכבש את בוחרי השנאה למפלגתו; הטרור הפלסטיני, שהרחיק את הבוחרים היהודים ימינה ואת הבוחרים הערבים דחף אל המפלגות הערביות; והכישלון הצורב של ממשלת ברק, שמרצ היתה חלק ממנה.
רן כהן מציע למלא את החלל שנותר במשנה חברתית. פניו אל האוכלוסיות החלשות. כוונותיו נאצלות: מפלגה שבוחריה שבעים נלחמת למען פת לחמם של הרעבים, המנוצלים, המדוכאים עלי אדמות. קשה לראות איך סדר היום שלו יצליח להחזיר למפלגה כמו מרצ את הבוחרים שאיבדה ל"שינוי".
ומולו יוסי ביילין, השיבוט של שמעון פרס.
ביילין הוא אחד הפוליטיקאים היצירתיים ביותר והאפקטיביים ביותר שידע השמאל הישראלי. ברזומה שלו רשום אוסלו ורשומה ז'נווה ורשומה הברית הבלתי קדושה בין "העבודה" לחצרות הרבנים, שהשחיתה כל חלקה טובה בפוליטיקה הישראלית.
הוא גם אחד הפוליטיקאים הצינים ביותר. הוא למד מפרס שהמטרה משחררת מכל עכבה, מקדשת כל אמצעי, יוזמת ז'נווה נוסחה כפי שנוסחה ושווקה כפי ששווקה לא בגלל צורכיהם האמיתיים של ישראלים ופלסטינים, אלא בגלל שיקולי הבחירות של ממשלת שוויץ, שנתנה את הכסף. ואולי גם בגלל שיקולי הבחירה של אחד, יוסי ביילין, שניסה להיבחר לכנסת ברשימת "העבודה" ונכשל, ניסה להיבחר לכנסת ברשימת מרצ ונכשל, ועכשיו מציג את מועמדותו מחדש, תחת שמה של "יחד".
האם הייתי קונה מביילין מכונית משומשת? בלי היסוס, כי אין לו שום עניין לרמות אותי לגבי מחירה של מכונית שבלתה. האם הייתי קונה ממנו מהלך פוליטי? משנה מדינית? אמירה חברתית? רבים מאלה שהתנסו בביילין הפוליטיקאי היו עונים על השאלה הזאת בתשובתה הקלאסית של לובה הקופאית: "לא, צ'טערת".
ההתמודדות בין כהן לביילין מלמדת עד כמה יבשו מעייניה של הפוליטיקה הישראלית. אנשים טובים ממעטים להגיע לפוליטיקה, ואלה שהיו טובים נשחקו או השחיתו את עצמם לכוח. זה סיפורה העצוב של הדמוקרטיה הישראלית. הוא לא מתחיל במרצ. הוא לא נגמר בה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
