ישראל - האנומליה הכלכלית של המערב

לפני ארבע שנים הונחה על שולחן הממשלה, ממשלת אהוד ברק, חוברת תרשימים פשוטה בעטיפת פלסטיק: "עדיפויות לאומיות בתחום הכלכלי-חברתי". מחבריה היו הפרופסורים לכלכלה ולחברה אלחנן הלפמן, חיים בן שחר, אפרים צדקא, דני צידון, יוסי שביט. את עבודת הצוות ריכז ד"ר דן בן-דוד.

החוברת הציגה את הבעיה הכלכלית של ישראל במשפט מפתח אחד: "צמיחה נמוכה המלווה בהגברת אי-השוויון". פרופ' הלפמן, חתן פרס ישראל במדע הכלכלה, חידד את המסר בראיון הבלעדי שהעניק אז ל"ידיעות אחרונות": "הגידול באי-השיוויון הכלכלי והצמיחה האיטית של הכלכלה הישראלית הם שתי פניה של אותה הבעיה. אי-שיוויון מעמיק בולם את הצמיחה ובלימת הצמיחה מעמיקה את אי-השוויון וחוזר חלילה".

זה לא שצמחנו מהיר מדי ולכן התרחבו הפערים בחברה הישראלית. הפערים התרחבו משום שצמחנו לאט מדי.

הפרופסורים הציעו חבילה של צעדים שנועדו להפוך את המגמה: להגביר את הצמיחה ולהוריד את אי-השוויון. הם המליצו על רפורמה במשטר הקיצבאות הסוציאליות כדי לעודד יציאה לעבודה ולהקטין את התלות בתשלומי הרווחה. הם המליצו על שינוי מבני בהכשרה מקצועית כדי לשדרג את הכישורים של עובדים מעוטי השכלה ומיומנות. הם המליצו על צמצום ההוצאה לחינוך כדי לייעלו. הם המליצו על השקעות בתשתיות המחברות את הפריפריה עם המרכז ועל פעולה תקיפה להקטנת מספר העובדים הזרים.

המסמך שהכינו הפרופסורים נדון בישיבת ממשלה דחוסה ועצבנית, יחד עם דו"ח מבקר המדינה והרפורמה במס הכנסה. סוכם על המשך הדיון, אך ההמשך לא בא.

בסיום הראיון ל"ידיעות אחרונות" הזהיר פרופ' הלפמן: "אם המדיניות הכלכלית והחברתית תתגלגל כמו שהיא מתגלגלת, יעמיק אי-השיוויון הכלכלי, יגדלו המיסים ותשלומי הסעד והצמיחה תואט, עד שלא נצמח כלל ונגיע לסף הפיצוץ החברתי".

נבואת הזעם של הלפמן התגשמה במלואה: המגמות השליליות שתוארו במסמך הפרופסורים מאביב 2000 התחזקו והתעצמו. התוצר לנפש ירד מאז בכ-7% ואי-השיוויון בהכנסות הפך לפער קטסטרופלי. העוני הגיע לכל אזרח חמישי.

אחד ממחברי המסמך שלא התייאש מפעילות ציבורית ולא הירפה מהלחץ על מקבלי ההחלטות הוא ד"ר דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב. הוא הרחיב והעמיק את הממצאים, חיבר ניירות עמדה, פירסם מאמרים, הירצה, נלחם. החודש השלים, עם עוד שלושה מרצים מאוניבריסטת תל-אביב (אבנר אחיטוב מהחוג לכלכלה, נח לוין-אפשטיין מהחוג לסוציולוגיה וחיה שטייר מהחוג ללימודי עבודה) תוכנית מיתאר שאפתנית לשיפור מצב התעסוקה בישראל. שורשיה של התוכנית נטועים עמוק במסמך הפרופסורים מלפני ארבע שנים.

בין המלצותיה: מיסוי בשיעור אחיד ונמוך על כל הכנסות המשפחה מכל המקורות, הנהגת מס הכנסה שלילי, הנהגת יום לימודים ארוך - על חשבון הוצאות כושלות ובזבזניות של משרד החינוך - ובנייה מחדש של מערך השלמת ההשכלה ושידרוג ההכשרה המקצועית.

עד לא מזמן נראה בן-דוד כדון קישוט של הכלכלנים, לוחם בודד בטחנות הרוח של הממשלים האטומים בישראל. נתניהו הוא שר האוצר הראשון, אמר לי השבוע בן-דוד, המיישם חלק משמעותי מההמלצות שהגשנו ב-2000. פחות עובדים זרים, פחות מס הכנסה, פחות הוצאות ממשלה, יותר תמריצים לעבודה ויותר כסף לתשתיות. "אילו ממשלת ישראל היתה מורידה את הוצאותיה האזרחיות לרמות מערביות, אפשר היה להקטין את נטל המס השנתי בכ-7,000 שקל בממוצע למשפחה", אומר בן-דוד. "ישראל היא האנומליה הכלכלית-חברתית של המערב, שלא תוכל לשרוד לאורך זמן". או שתבריא, או שתקרוס.

כשפרטנר פגש את מתב

כשחברת טלפונים סלולריים (פרטנר) קונה שליטה בחברה לטלוויזיה בכבלים (מתב) ומשלמת תמורתה 616 מיליון שקל, טבעי ששוב ידובר על "מפת תקשורת חדשה בישראל" ושוב יוכתר מלך חדש לשוק. זהירות עם התארים: יזמים אחדים שהוכתרו בתואר זה בשנים קודמות כבר עזבו את הזירה או שהם שקועים בחובות. השמות שמורים במערכת.

לאחר שמטהרים את העיסקה בין פרטנר למתב מהאבק הפיננסי האופף אותה נחשף הגרעין הממשי: איחוד כוחות בין סלולר לכבלים. האם אלו כוחות משלימים? ספק. אין יתרון שיווקי להיותך בעלים של עסק המרוויח מכך שבני האדם מדברים ביניהם בטלפון וגם של עסק המרוויח מכך שבני האדם לא מדברים ביניהם בטלפון אלא צופים בטלוויזיה. אין לך יתרון טכנולוגי בהיותך בעלים של עסק תקשורתי הנשען על תשתית אל-חוטית ושל עסק תקשורתי הנשען על תשתית מיושנת של כבלים קבורים באדמה ובקירות. ולבסוף, אין יתרון כלכלי להיותך בעלים של שתי חברות עמוסות-חוב.

הטלוויזיה הרב-ערוצית בכבלים נחשבה לפני 20 שנה למכונה להדפסת כסף טוב והיתה כזו. בעולם ובארץ. משקי הבית הצטרפו בהמונים, קנו ממירים, שילמו דמי שימוש ונהנו מגישה לערוצים רבים. התחרות על הזכיונות לכבלים הביאה את מחיריהם לגבהים מסחררים. כיום תעשיית הטלוויזיה בכבלים פועלת בשוק רווי, גדוש ותחרותי; במדינות רבות היא צברה הפסדים. גם בישראל. היא מחפשת בקדחתנות מקורות רווח נוספים. יש שלושה כאלה: הטלפון בכבלים, האינטרנט בכבלים והתוכן בכבלים.

שני הראשונים בעייתיים משום ששניהם משתמשים בטכנולוגיה שזמנה עבר. האוויר והחמשל יחליפו בהדרגה את הכבלים כאמצעים להולכת הטלפוניה והאינטרנט (וגם הטלוויזיה). העולם נכנס לעידן הפוסט-כבלי והאל-חוטי. כתב על כך לאחרונה בהרחבה השבועון הבריטי אקונומיסט: העתיד נראה סלולרי. העתיד נראה לווייני. העתיד נראה מחשמל - חשמל עשוי לשמש כמוליך האינטרנט היעיל ביותר. העתיד לא נראה חוטי.

לכך נוספת הבעיה המקומית. התשתית של הכבלים בישראל לא שודרגה כראוי. חלקיה מיושנים, לא מתאימים לדרישות התקשורת המהירה. מי שחולם על שירות טלפונים בכבלים, או על שירות טלפונים באינטרנט בכבלים, ימשיך לחלום. כמשתמש קבוע אני יכול להעיד כי איכות שיחות הטלפון המועברות באמצעות האינטרנט הידרדרה קשות במהלך השנה שחלפה. נפילות, שיבושים, הד מרגיז. אני מוצא את עצמי לעתים קרובות חוזר אל הטלפון הישן והטוב, למרות ששיחה בינלאומית באינטרנט עולה אפס אגורות.

חברות הכבלים יכולות להתחזק כלכלית בעיקר אם ייכנסו עמוק יותר לתחום התוכן: כאשר יתחילו להפיק תוכניות טלוויזיה ראוותניות ולהפעיל ערוצים גבוהי-רייטינג משל עצמן. אך לשם כך צריך הרגולטור - ממשלת ישראל - להתיר להן פרסומות מסחריות. אין סכוי סביר לקבל היתר כזה. פרסומת מסחרית חופשית בערוצי הכבלים בטלוויזיה תהרוס את בסיס הרווח של ערוץ 2 וערוץ 10 ותחסל סופית את הערוץ הממלכתי. היא סותרת הסכמים שהממשלה חתומה עליהם.

לפני ארבע-חמש שנים התפרסמו בעיתונות הערכות מופרכות של השווי האגדי של חברות הכבלים. דובר על מיליארדי דולרים. ההערכות היו כבר אז מצוצות מהאצבע. במקום להתבונן במאזנים ובדוחות רווח והפסד, ספרו מעריכי-השווי את מספר המנויים והכפילוהו באלפי דולרים למנוי. למה? ככה. הנה עצתי הכלכלית לקונים ולמוכרים: בעתיד, חשבו את עיסקאותיכם בשקלים, ולא בדולרים, כי תעשיית

התקשורת הישראלית היא ישראלית ולא אמריקנית. החישובים הדולריים מבלבלים ואף מגוחכים.

לחברות הכבלים יוחסו אז תכונות של דרקון המאיים לבלוע את התקשורת הישראלית כולה. כעבור שנתיים הדרקון נתגלה כייצור שברירי, רזה, זקוק להנשמה מלאכותית של הבנקים ובקושי עומד על רגליו.טרף קל ומתמסר להשתלטות - אם מישהו רוצה להשתלט.

חברת פרטנר זיעזעה את שוק הטלפונים הניידים בישראל ונחלה בו הצלחה רבה (כותב שורות אלו ייחל וניבא לה הצלחה מלכתחילה). שני טעמים היו לכך. ראשית, פרטנר לקחה מן המדף טכנולוגיית-קשר זולה, מוכחת וחובקת עולם, ה-ג'י.אס.אם. שנית, מנהליה התמקדו בדבר האחד שאותו ידעו לעשות מצויין: לשווק טלפונים סלולריים למנויים. גם החברות הישראליות המצליחות האחרות - כמו טבע, צ'קפוינט, דלתא או בנק הפועלים - מתמקדות בתחומי התמחותן. לא עובדות כמו כל-בו.

עם רכישה של חברת כבלים, תחרוג פרטנר הרחק מהמסלול המבריק שאפיין את חייה עד כה. היא תכניס את עצמה להרפתקה תקשורתית במחוזות רחוקים, יצריים ובעייתיים. המאמץ הניהולי שפרטנר תיאלץ תשקיע בהפעלה של הטלוויזיה בכבלים יבוא בהכרח על חשבון ניהול שוטף של הרשת הסלולרית שלה, דווקא באחד מרגעי קיומה הקריטיים ביותר.

לכן, לו אני הבעלים של פלאפון או סלקום, לא הייתי מודאג במיוחד מההתאהבות של פרטנר בכבלים. אולי אפילו הייתי מרוצה.