אנחנו באמת רוצים להתקדם
"השיר שלנו" כתובה מצוין ומהנה לצפיה, אבל ההפקה הזולה שלה מונעת ממנה מלהפוך לפריצת דרך בעולם הטלוויזיוני שלנו

גג לילד המשדר: "השיר שלנו", יס 3, 20:05

 

או.קיי, כולם לסגור מחברות, להוציא דפים, בוחן פתע. כן, כן. בלי יללות. קדימה. הנה השאלות: מאיפה באה נינט טייב ובאיזו מהירות ממוצעת? גיא זוארץ – חבר של מי והיכן נצפו לאחרונה? אורות וצללים בממלכתה של טמירה ירדני, הדגם ונמק; "פנאי פלוס" – באיזה פיצוציה אפשר להשיג כבר בשלישי בלילה?

 

בין המשיבים נכונה תוגרל "השיר שלנו" – סידרה על בי"ס לכוכבים בכיכובה של נינט טייב – שהיא גם סידרת-העל, סידרת המפתח, סידרת-הגג-לילד-המשדר,

הסידרה שעושה קומפוט מכל חומרי הטלוויזיה השטוחים של השנה האחרונה, ועושה את זה בכישרון ניכר. "השיר שלנו" – אין דרך נעימה לומר – היא סידרה מהנה. כמעט ממכרת. היא מלאה בהתייחסויות פנימיות, ציטוטים, פארודיות קטנות ורמזים שרק מי שבאמת צלחו את כל שידורי קשת וגליונות "רייטינג" בשנה החולפת יוכלו להבין עד הסוף. יותר מזה: היא מתוסרטת היטב וכוללת אינספור רגעים קומי-טראגיים שבהם אפרת בוימולד ממש מנסה לשיר, להלן רגעים שיאלצו אתכם לטלפן פעם נוספת למוקד העירוני בניסיון להבין האם יש מקלט אטומי באזור מגוריכם. נינט טייב, אגב, משחקת כפי שבוימולד שרה. לא לחלשי הלב.

 

דווקא לנוכח הכתיבה המשויפת והפוטנציאל הממשי של "השיר שלנו" להפוך ל"תהילה" הישראלית, זו גם סידרה מתסכלת ומרגיזה. "השיר שלנו" היא הפקה זולה, מצולמת בוווידאו, שקועה עד צוואר – מבחינה סגנונית – בביצה הטלנובלית. זה פיספוס עצום. "השיר שלנו" יכולה היתה להפוך לחוליה האבולוציונית החסרה שבין הטלנובלה הישראלית לדרמה איכותית. אם במקום 120 פרקים היו מסתפקים ב-20, מצלמים בפילם, מזעיקים בימוי משמעותי ומוותרים על תחושת האולפן הטלנובלי השטוח; כלומר, אם רק היו מחליטים להשקיע כאן בצדדים הטכניים, להיות שאפתנים, לתת לצופה מוצר איכות מבדר – "השיר שלנו" יכולה היתה להיות פריצת-דרך משמעותית, גיחה לאמריקה.

 

זה לא קרה. במקום אמביציה יצירתית, מוכיחה "השיר שלנו" רצון שיווקי דחוף לרכב על הגל הנינטי מהר ובזול, ומעידה בעיקר על הטווח הקצרצר, מוגבל-הדימיון וחסר היומרה שבו מתקיימת כיום התרבות הפופולרית בישראל; אודישן, טלנובלה, שער בעיתון, קאמבק – הכל תוך ריבעון. עד כדי כך, ש"השיר שלנו" כבר כוללת ציטוטים מ"ארץ נהדרת". אנחנו כנראה באמת לא רוצים להתקדם, והיצירה הטלוויזיונית בישראל שוב נשארת כיתה.

 

מצד שני, אם כבר להתמסר לבולשיטיה אחת ביום, "השיר שלנו" מענגת, טובה ואינטליגנטית בהרבה מהמתחרות. למפיקיה, מכל מקום, לא מגיעות ברכות. הם לא יוצרים; הם יצרנים.

 

פאן טהור: "מ.ק. 22", ביפ, 22:05

 

ביזונים, טירונים, פונקציונרים וסוציומטים ברחבי המחנה העיתונאי כבר צייצו, פה ושם, שלא כל הבדיחות ב"מ.ק. 22" עובדות, שיש לסידרה בטן רכה, שסאות'פארק זה לא. הכל נכון. אז מה?! קצת קשה אז נשברים?! כולכם נשארים שבת.

 

"מ.ק. 22" היא ממתק. היא גם בשורה משמעותית, בהיותה סידרת האנימציה הסאטירית המושקעת הראשונה כאן. זו, כמובן, לא סיבה לעשות לה הנחה מלבד 25 האחוז המקובלים, אבל למרות שלא ישבתי מול "מ.ק." נדהם, מזועזע ושנוק מצחוק פרוע כפי שקרה מול פרקיה הבראשיתיים של "סאות'פארק", יש כאן קורת-רוח גדולה וצפיה שהיא, ברובה, פאן טהור. "מ.ק." מכתתת את צבא ההגנה לאתים, מטגנת אותו כלביבה ולא טורחת לדפוק חשבון. זו סאטירה מוגבלת מלכתחילה – צה"ל הוא בכל זאת אחת הפרות היותר שחוטות בסביבה – אבל כל פרק כולל לפחות שתיים-שלוש-ארבע הברקות גדולות באמת.

 

חסרונות הסידרה גלומים בנטייתה לאיטיות כלשהי ולהיעצרות ממושכת מדי על בדיחות שכבר הובנו. בקיצור, קונספט מושלם, כוונות מושלמות, ביצוע מושלם, רק אם אפשר להשתדל יותר עם העניין הקטן הזה של הבדיחות. לטיפולכם אודה.

 

נ.ב. ואם אפשר פרומו בלי האחיות פיק, בכלל טוב (יש, אגב, דרך להיפטר כליל מהגירוד ששמו הפיקיות)?

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה אנחנו באמת רוצים להתקדם
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד