כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

ישראל? עדיין לא על המפה

היהודים גזענים ורודפי בצע; הציונים גזלו את אדמות הפלסטינים; ישראל ממשיכה לחרחר מלחמה ואין לסמוך עליה - זה מה שלומד הנער המצרי בבית-הספר, 25 שנים בדיוק אחרי הסכם השלום עם ישראל. ynet מביא הצצה נדירה אל ספרי הלימוד המצריים ועל האופן בו השלום מוצג בהם. כתבה ראשונה בסדרה

גיא רונןפורסם: 24.03.04 , 10:43

"ירושלים היא עיר עתיקה, קדושה ומבורכת, סמל לטוהרה ולניצחון. אבל היום, פצעיה מדממים וזעקתה לעזרה ממלאת את האופק. ההיסטוריה לא תמחל לערבים ולמוסלמים אם לא יושיעו את ירושלים וישחררו אותה. העיר שלימדה אותנו כי זכויות מוחזרות רק באמצעות הקרבה, תקבל אל זרועותיה את לוחמי הג'יהאד".

ציטוט זה אינו לקוח מתוך דרשה במסגד בטהראן או בריאד, אלא מתוכנית הלימודים בחטיבת-הביניים בקהיר. תלמידי כיתה ז' קוראים אותו מדי שנה, וכלל לא בשיעור דת או היסטוריה - אלא במסגרת הבנת הנקרא. חצי יובל חלף מאז חתמו ראש הממשלה מנחם בגין והנשיא אנואר סאדאת על הסכם השלום על מדשאת הבית הלבן. אך בספרי הלימוד המצריים, הזמן (כמעט) עצר מלכת.

"המרכז למעקב אחר השפעות השלום" (CMIP) בוחן את ספרי הלימוד במזרח-התיכון, בניסיון להבין כיצד מחונך הדור הצעיר בכל הקשור לשלום ולתדמיתו של "האחר". בחמש השנים האחרונות פרסם המרכז מחקרים מקיפים על החינוך בישראל, בקרב הפלסטינים, בסוריה ואפילו בסעודיה. השבוע יצאה לאור סקירה ראשונה מסוגה אודות ספרי הלימוד במצרים, המתבססת על 119 ספרים אותנטיים, חלקם ממערכת החינוך הפרטית, מקצתם מזו האיסלאמית של אל-אזהר.

בשיחה עם ynet הצביע ד"ר יוחנן מנור, סגן יו"ר המרכז, על שתי בעיות עיקריות: "ראשית, כל הסטריאוטיפים האנטישמיים המוכרים נותרו בעינם, כאשר מגויסות לשם כך אמרות המיוחסות לנביא מוחמד. זו תופעה חמורה ביותר. שנית, אחרי 25 שנה, תהליך השלום אמנם נזכר ומוצדק כאינטרס מצרי, אך אין כל התייחסות לפן החיובי שבו, לתועלת שהביא למדינה (החזרת סיני מיוחסת ישירות למלחמה) או לרוח ההסכם - קירוב ושיתוף פעולה בין העמים. יתרה מזאת, במרומז - השלום נתפש כעניין הפיך, שנותר בתוקף רק כל עוד הוא משרת את העניין המצרי. זה מאוד מאכזב".

לפקפק בכנותה של ישראל

במסגרת שיעורי ההיסטוריה בבתי-הספר התיכוניים, לומדים התלמידים על הסכם השלום, אשר מוצג כיוזמה מצרית שנועדה לשים קץ לשפיכות הדמים. נזכר ביקורו של סאדאת בישראל, שנועד "לכונן שלום צודק ובר-קיימא, לחסוך מהדור הבא את זוועות המלחמה ולהשיג הכרה בזכויותיו של העם הפלסטיני". ישנה התייחסות נרחבת לשיחות קמפ-דיוויד ולחוזה השלום, אם כי לא לכל סעיפיו (הנסיגה מכל סיני מובלטת, סוגיית הנורמליזציה מצומצמת למינימום ההכרחי).

אך לצד ציון השלום, התלמידים מוזהרים: יש לפקפק בכנות כוונותיה של ישראל ליישם הסכמים. למה? בשל מדיניותיה הכוחנית, ומשום שבאופן כללי - לא ניתן לסמוך על היהודים. "הנביא דיבר על כך שהערבים חייבים להישאר דרוכים, וששלום אין פירושו קפיאה על השמרים והתעלמות ממזימות שנרקחות סביבנו", כך מוצג לתלמידים עיקרון ה"הודנה" - הפסקת-אש. "הנביא בירך את עמו בשלום, אך בה בשעה אחז בחרב כדי לקדם כל מעשה בוגדנות".

בבחינה בגיאוגרפיה ב-2002 נדרשו תלמידי כיתה ז' לסמן "נכון" או "לא נכון": "לישראל יש פצצה גרעינית שמהווה איום על שכניה"; "ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה". בבחינה בהבנת הנקרא באותה שנה, התבקשו תלמידי כיתה ח' להשיב על שאלות תוכן ביחס לטקסט הבא: "... במשך כמעט 40 שנה היו ארבע מלחמות עם ישראל - ממוצע של מלחמה אחת מדי עשר שנים. כעת ישראל פוגעת ברוח השלום ושוב יוצרת אווירה של מלחמה".

השלום, כאמור, מוצב כאינטרס מצרי מובהק. אך בכמה מקרים, דווקא בשיעורי תחביר ולשון ערבית, ישנן רמיזות לכך שהמלחמה עדיין מובאת בחשבון: "מה שנגזל בכוח לא ישוחרר אלא בכוח"; "שעת החירות מתקרבת, בצבא - כל חייל הופך גדוד שלם"; "נחסל את ראש הנחש לפני שיפיץ את הרשע שלו באיזור כולו"; "גם אם האויב הזדוני סבור שאיננו מאוחדים, נצעד קדימה תחת הדגל הערבי ביום בו ניקרא לג'יהאד".

ירושלים תשוב לחיק האיסלאם

מערכת החינוך המצרית מקדישה שעות לימוד רבות ללימודי איסלאם, ומעבר של בחינה שנתית בנושא הוא תנאי לעליית כיתה. ירושלים, השלישית בחשיבותה למוסלמים (אחרי מכה ומדינה), היא סוגייה רגישה ביותר. בספרי הלימוד ישנה הכרה בחשיבות העיר לשלוש הדתות, ובאופן ספציפי - בחשיבות הכותל המערבי לעם היהודי. אולם העיר מוצגת כאיסלאמית עוד משחר ההיסטוריה: הכנענים והיבוסים שלטו בה עד לכיבוש היהודי הראשון; הם מוגרו על-ידי הרומאים, עד שהעיר שבה אל חיק האיסלאם, בימי סלאח א-דין. כעת שוב שולטים היהודים בעיר הקדושה, אך מדובר במצב זמני.

היהדות, כמו הנצרות, מוכרת כדת מונותיאיסטית מקובלת, אם כי מוטעית ומסולפת. בחינוך האיסלאמי, ההתייחסות ליהודים היא סטריאוטיפית ומאיימת: "גזענות דתית ואתנית נעוצה בנפשם. הם אויבי המאמינים, עויינים את האיסלאם וכל דת אחרת. אין להם כל מחויבות למקום מגוריהם, חייהם מבוססים על בוגדנות. השחצנות והרמאות שלהם באו לידי ביטוי במלחמת רמדאן (מלחמת יום-כיפור). היהודים מן העבר הם אותם יהודים של היום ושל המחר, כולם אותו הדבר, חמדנים ורודפי בצע. צריך ללמוד אותם, לבחון את האמביציות שלהם, ולהתחמש בכל סוג של נשק נגדם".

לימודי ההיסטוריה במצרים מצטמצמים בכל הקשור לקורות האיסלאם והערבים, וכמעט שאין התייחסות לנושאים שאינם נוגעים אליהם בדרך כלשהי. ברוח זו נלמדות קורות הרומאים והיוונים ומלחמות העולם. איינשטיין ומספר דמויות תנ"כיות הם היחידים שנזכרים כיהודים בהקשר חיובי. השואה מצוינת רק כמנוף לגל הגירה של יהודים, שהביא לסיום המנדט הבריטי ויצר את בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין זכר לתוכנית החלוקה

הסכסוך הישראלי-ערבי, ובפרט העימות עם הפלסטינים, זוכה להתייחסות נרחבת ביותר בספרי הלימוד. לפי מה שלומד התלמיד המצרי, אין מדובר בקונפליקט פוליטי בין שתי תנועות לאומיות, כי אם במאבק להשבת האדמות והרכוש שגזלה התנועה הציונית, בתמיכת האימפריאליזם המערבי, מן התושבים הפלסטינים.

בספרים אין זכר לסירוב הערבי לאמץ את תוכנית החלוקה של האו"ם ב-47', ולכך שהדבר הוביל את הפלסטינים לפתוח במאבק מזוין. אולם יש הכרה בכך שצבאות ערב פלשו למדינת ישראל יום לאחר הקמתה, כדי להשיב לפלסטינים את אדמתם. המהלך מוצג כמודל לג'יהאד (מלחמת קודש), כאשר גם היום מצווים הערבים והמוסלמים באשר הם להירתם למען אחיהם הפלסטינים.

המורה המצרי מקדיש זמן רב מסדר יומו כדי להטיף נגד הטרור, שפגע לא אחת ברחובותיה של מצרים. גם לשם כך מגויסות אמרות הנביא וציטוטים מפורשים מהקוראן. אך כלפי פעולות אלימות נגד ישראל, ההתייחסות שונה באופן דרסטי: "מאז 1967", נכתב בספר "מאבק העם המצרי" המיועד לכיתות ז', "החלה מצרים לתמוך בהתנגדות הפלסטינית בתוך השטחים הכבושים, שהסבה לישראל כאב ודאגה ... הפידאין החלו חודרים לישראל ביום ובלילה, תוקפים התנחלויות, הורסים כבישים, זורעים מוקשים, משמידים תחנות כוח ונקודות שאיבת מים - עד אשר חרדה, דאגה ובלבול נפוצו בקרב אזרחי ישראל. לא נותרו להם אותם גבולות בטוחים, עליהם דיברו בגאווה קודם לכן".

ישראל, נטען בספרים, המשיכה במדיניותה התוקפנית לכל אורך הדרך, כשהיא חותרת למימוש החזון הציוני: מדינה מן הנילוס ועד הפרת. ב-56' חברה לבריטניה ולצרפת, במה שמכונה בקהיר "התוקפנות המשולשת". ב-67' הגדילה לעשות, כאשר יזמה עימות כולל והרחיבה את גבולותיה על-חשבון כל השכנות. ב-73' השיגה האומה הערבית ניצחון כביר, שהשיב למצרים את אדמותיה הכבושות. אך לא כל האדמות נגאלו ונותרה בעיית הפליטים, שמוטלת על כתפי ישראל באופן בלעדי. לפיכך, במסגרת הסדר הקבע, שייכלול הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים, הפליטים יהיו זכאים לשוב אל בתיהם.

"נכשל" בסטנדרטים של אונסק"ו

מדינת ישראל, מתברר, כלל לא נמצאת על המפה בספרי הלימוד המצריים, שרבים מהם הועברו כמות שהם גם אל מערכת החינוך הפלסטינית, העיראקית ועוד. צפונית-מזרחית לסיני נמצאת לרוב "פלסטין", המשתרעת בין הים לנהר. בשני מקרים בלבד הופיעה הצירוף: "המדינה היהודית". השם "ישראל" לא נזכר ולו גם במפה או בטבלה אחת.

מסקנות המחקר המקיף של CMIP הן חד-משמעיות: "ספרי הלימוד המצריים אינם עומדים בסטנדרטיים של אונסק"ו (ארגון האו"ם האמון על נושאי חינוך ומורשת) ברוב הקטגוריות הנבחנות". החינוך המצרי, טוענים החוקרים, לוקה באי-דיוקים רבים ונכשל בהצגת "האחר": היהודים מוצגים באופן סטריאוטיפי, ההתייחסות לטרור היא דו-ערכית, הסכסוך מוצג באופן בלתי מאוזן ... הדבר מאכזב, נוכח מעמדה המיוחד של מצרים באונסק"ו - כמובילה בעולם הערבי מחד, וקרובה לאירופה ולארצות-הברית מאידך". ד"ר יוחנן מנור מוסיף: "חשוב לשים את הדברים על השולחן, אחרי שבמשך שנים התעלמו מהבעיות האלו".

ואולי בכל זאת יש אור בקצה המנהרה? לדברי ד"ר מנור, מערכת החינוך המצרית אינה קופאת על שמריה, ומכניסה עוד ועוד שעות של לימוד טכנולוגיה, מדעים ואנגלית. בשנים האחרונות נפלטו מהמערכת מורים רבים שנתפסו כקיצוניים, כפי שהעיד החודש שר החינוך של מובארק, ד"ר חוסיין בהא א-דין, בראיון לעיתון "א-שרק אל-אווסט". ניתן לקוות, שבדו"ח הבא שיערכו ד"ר מנור ועמיתיו, אולי בעוד 25 שנות שלום - התמונה תהיה מעט שונה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו

כתבה ראשונה בסדרה