תם עידן צבאות העם

עוד מוסד מכונן של החוויה הישראלית הולך לעולמו – המילואים.

שירות המילואים לגברים שימש כנדבך מרכזי בקונספציה ביטחונית שהוגדרה בשעתה על-ידי דוד בן-גוריון כ"כל העם צבא": כל העם בישראל, זולת מספר מועט של תלמידי ישיבות מצטיינים וזולת ערבים מוסלמים אדוקים, ישרת שלוש שנים בצבא חובה ולאחר מכן ישרת כחודש בשנה בצבא המילואים. כך, ורק כך, תוכל ישראל לתת מענה לעדיפות הכמותיות העצומה של צבאות האויב הזוממים לכלותה.

גיוס החובה ההמוני ושירות המילואים ההמוני צריכים היו, בעיני מייסדיהם, לתפקד גם ככורי ההיתוך וכפסי החישול של החברה הישראלית, חברת מהגרים מתהווה. במחנות צה"ל קיבלו בני העדות השונות את הסוציאליזציה הישראלית שלהם, ובמידה שצבעיה כהו עם השחרור מהצבא, בא שירות המילואים התקופתי והחזיר למשרתים את תחושת שותפות הגורל והידק מחדש את החישוקים של הישראליות.

המילואים, לצד היותם אמצעי לשימור יכולות מבצעיות של החיילים והקצינים, העניקו חוויה של גבריות, של מאמץ פיזי, של זיעה, אתגר והישג. ספרים נכתבו עליהם, שירים הושרו, זיכרונות הועלו, סרטים הוסרטו, תוכניות רדיו וטלוויזיה הופקו. לא תתואר התרבות הישראלית בלי מוסד ה"מילואים". שחרור מוקדם משירות מילואים נתפס כביטוי לנכות ולמיותרות. שחרור סופי היה סימן לזיקנה ("לא לקחו אותו"). קשה להאמין, אבל עד לפני כעשור כל יציאה של אזרח ישראלי לחו"ל חייבה הצטיידות מראש בהיתר מיחידת המילואים.

אלא שבחלוף הזמן נשחקה גם אגדת המילואים. מעגל המשרתים בפועל הצטמק. רבים מצאו דרכים להתחמק מצווי הקריאה. רבים עוד יותר לא נקראו כלל: לאחר שעלות התשלומים למילואימניקים הוטלה במלואה על תקציב הביטחון, נדרש כל מפקד לחסוך בהם ככל הניתן. הכלכלנים נזעקו נגד הבזבוז למשק הלאומי הכרוך בהוצאת רבבות עובדים מדי שנה ממעגל התעסוקה האזרחית. וצה"ל עצמו, ככל שהפנים את מפת הסיכונים החדשה החל ממחצית שנות התשעים של המאה הקודמת, הבין שמתכונת שירות המילואים הקיימת – כבדה, מגושמת ועממית – אינה אלא אבן ריחיים לצווארו.

עתה באה ועדת שרים לענייני מילואים בראשותו של שר הביטחון, שאול מופז, וממליצה לבטל את שירות המילואים כפי שהכרנוהו. היקפו יצומצם עד מאוד, תחולתו תוגבל, גיל הפרישה ממנו יירד ל-36 שנה, וביחס לחלק הארי של הגברים בישראל התגייסות למילואים תהיה היוצא מהכלל ולא הכלל. הישראלים יפסיקו להיות חיילים בחופשה, ויהיו אזרחים שניתן לקרוא להם לדגל רק בעיתות חירום לאומי.

המשמעות המעשית של המלצות שר הביטחון והוועדה בראשותו היא להתחיל את המעבר הבלתי נמנע של צה"ל מצבא העם לצבא מקצועי דווקא מהשירות הפוסט-צבאי. אפשר שכך יקל על חלקים בציבור הישראלי, ובמיוחד על פוליטיקאים נושאי דגל הפופוליזם, לעכל את השינוי. אך אין מנוס ממנו. במרחק של עשור מהיום יסתפק צה"ל בגרעין של לוחמים מקצועיים בעלי שכר גבוה ומוטיבציה גבוהה, שיתגייסו לשורותיו מרצונם ויראו בקריירה צבאית את משאת נפשם. יתר המגויסים יעברו רק הכשרה בסיסית קצרה וריענון תקופתי.

פישקה כבר לא יחזור למילואים, ואנחנו כבר לא נבוא למילואים לעשות חיים. שדה הקרב העתידי, עתיר הטכנולוגיה, ישחרר את רובנו מכך.

בכל האזור המקיף את ישראל, בכל "המזרח התיכון רבתי", אין כיום צבא המסוגל לאיים על צה"ל. עדיפותנו מוחצת, ובתחומים רבים זו אף עדיפות-יתר יקרה. הנוסחה של "אחדים מול רבים" אינה תופסת עוד: כיום כל מלחמה היא בפועל מלחמת מעטים מול מעטים. מנצח וינצח מי שהחיילים המעטים שלו מקצועיים יותר, שבעים יותר, מצוידים יותר, ממוחשבים יותר, בעלי הכשרה נכונה יותר, מתומרצים יותר ומונעים על-ידי השקפת עולם רציונלית יותר. זהו המודל של צה"ל החדש. תם עידן צבאות העם.