טובים השניים מן האחד
אבירי האלטרנטיב-קאנטרי לאמבצ'ופ משחררים שני תקליטים חדשים בו זמנית, מלאים בשירים יפים ומרגשים
שארם הוא שמו האמצעי של קורט ואגנר שמוביל את לאמבצ'ופ כבר 11 שנה. בסוף כל שיר שואגנר מעורב בו יש תחושה של גבריות ישנה, מאופקת ובו בזמן מזמינה התרפקות. הוא יכול היה להיות חבר במסדר הג'נטלמנים, עם הכובע הנצחי על הראש, החולצה הלבנה, משקפיו הבלתי-אופנתיים במפגיע וסגנון ההגשה הנינוח-נימוח של שיריו. ואגנר, קינג אוף קול, הוא גם אחד שהייתם רוצים להזמין למסיבה שלכם, בידיעה ברורה שהוא עלול לגנוב לכם את ההצגה. זה קרה ל"מורצ'יבה", לויק צ'סנאט ול-"באנד אוף בלייקי ראנצ'ט" שביקשו ממנו יפה לבוא להתארח.
כמו ברוס ספרינגסטין וטום וויטס לפניו, גם ואגנר החליט להוציא בו זמנית, באותו יום ממש, שני אלבומים שונים Aw C'mon ו-No You C'mon, שמקיימים ביניהם יחסי-גומלין. במקרה של לאמבצ'ופ מדובר ביחידה מהודקת, מנומקת ואחידה, שאי אפשר לצרוך בנפרד. אלה למעשה האלבום השביעי והשמיני של לאמבצ'ופ תוך פחות מעשר שנים. הישג יפה של להקה אמריקאית שמעריציה העיקריים חיים אלפי מייל ממקום מושבה. בנאשוויל טנסי בה הוא גר, בלשון המעטה, קורט ואגנר הוא לא להיט, אבל בבריטניה אוהדיו השרופים מחזיקים את האלבומים שהוא מעורב בהם בין אלה של "טינדרסטיקס" לבין המאסטרפיסים של ה"דיוויין קומדי".
להפיץ את הבשורה
לאמבצ'ופ החלו את הדרך בחנות התקליטים "לוסיז" בנאשוויל, השייכת למארי ואגנר, אשתו ואם ילדיו של סולן הלהקה. זה היה בתחילת שנות התשעים. שם הם הופיעו והחלו להפיץ את בשורת האלטרנטיב-קאנטרי שלהם לעולם. בשנת 1994 הופיע אלבום הבכורה I Hopw You Are Sitting Down. שנתיים אחרי כן ראה אור How I Stopped Smoking המעולה. אז באה הטרילוגיה "ת'רילר" (1997), "וואט אנאדר מן ספילס" (1998) ו"ניקסון" (2000), שהכינה את מסלול ההמראה ל"איז א וומן" המושלם שיצא בדיוק לפני שנתיים.
לידתו של האלבום הכפול, המשווק כשני אלבומים שונים, היא בפרוייקט אמנותי מיוחד שלאמבצ'ופ התבקשו ליצור עבור המרכז לאמנות בסן פרנסיסקו: כתיבת פסקול מוזיקלי מודרני ל"זריחה", סרטו הקלאסי והאילם של מורנאו משנות העשרים של המאה הקודמת. ואגנר לקח את זה כאתגר אישי מיוחד: בכל יום הוא כתב, הלחין והקליט שיר חדש. מתוך כ-40 שירים בחרו לאמבצ'ופ 24 קטעים, ששובצו לשני האלבומים.
מכאן זה כבר ענין של טעם אישי מובהק. זהו קאנטרי אלטרנטיבי, הרמוני מאוד, איטי למדי, מהורהר וכל הזמן נעים לאוזן. המשך אלגנטי, טבעי לחלוטין לאלבום האחרון של ההרכב, שהחדיר אותם חזק מאוד לתודעה של הקהל הישראלי. במלים אחרות: מי שאהב את האלבום הקודם, יתקשה לוותר על הצמד-חמד הנוכחי מהסיבה הפשוטה: יש בו כל כך הרבה שירים מקסימים ומלאי יופי שרק פסנתרים אקוסטיים ותיפוף מברשות יכולים להניב, ואווירה של מרחבים אמריקאים פתוחים.
בירה קרה
שירים כמו "עשרים וארבעה בינואר", "אני שונא ממתקים" או "יש עדיין זמן" מעלים תמונות של נסיעה בין שדות תירס הנמתחים אל קו האופק, בירה קרה בתחנת דלק בצד הדרך ושמיים מאדימים של שקיעה כפרית. גיטרת סלייד עם רביעיית כלי מיתר ברקע יכולה להיות הדבר הכי קיטשי ושמנוני בעולם, אבל ואגנר והחברים שלו יודעים למהול את החרוסת והמרור.
קשה להסביר את זה במלים, צריך וכדאי להקשיב לזה, אבל מעל החיוך והשלווה הגדולה של לאמבצ'ופ משוח קו דק של תוגה. לפעמים אלה הטקסטים. "נשים עוזרות ליצור את הסוג של הגבר שהן מתעבות", ואגנר שר במקום אחד. "בכל פעם שאני עושה משהו כדי לשמח אותך, נדמה שזה דווקא מדכא אותך". הוא שר על זוגיות כחלום שקרי, שמעציב להתעורר ממנו.
אז הנה, קנו לעצמכם מתנה לחג. אלבום כפול (ככה צריך להתייחס לזה, למרות שמדובר בשתי יחידות נפרדות) של החבורה מנאשוויל, בראשותו של ואגנר. מיסטר קול ששר בלי מאמץ, הכותונת הלבנה פתוחה, המשקפים רחבי המסגרת לעיניו ובפה הסיגריה הנצחית.
הסיגריה, שבעולם החדש הפכה לסמל של תרבות הנגד, החתרנות בכבודה ובעצמה. בעולם החדש שבו איריים צריכים לחצות את הגבול לצפון-אירלנד כדי לעשן, בעולם שבו קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה" נחשבת לנועזת, רק כי היא מציתה לעצמה סיגריה במסעדה בפאריז, בעולם שבו הגרפיקאית של שלמה ארצי מוחקת את הסיגריה שבין אצבעותיו ושותלת במקומה פרח על עטיפת האלבום שלו, עולם שבו סינגפור כולאת מעשנים ובארה"ב מחוקקים חוקים נגד עישון ברחוב - בעולם כזה איש עם קול קטיפה ומצית לפות בין אגודל לבין אצבע, רגע לפני שהוא מצית את האש – הוא סמל אלטרנטיבי רב חן.
