איש עצוב עם גיטרה ביד
אחרי 10 שנים בועז כהן מבקש לזכור מנירוואנה בעיקר את הופעת האנפלגד הנפלאה, שבה נחשפה דמותו הרכה והמבולבלת של קוביין

"חלק גדול של האמנות בעולם הוא מסריח מעבר לכל תיאור" (מתוך היומנים של קורט קוביין)

 

המגזין "דוטמיוזיק" דיווח באחרונה על ספר ראשון בסדרת קומיקס חדשה, המבוססת על דמותו של קורט קוביין. הספר, Godspeed, כולו בגרפיקה צבעונית, מערב עובדות היסטוריות ודמיון, והעלילה עוקבת אחר קוביין מאז ילדותו, דרך הצלחתו הגדולה בלהקת נירוונה ונישואיו לקורטני לאב, ועד התאבדותו באפריל 1994. "אני מקווה שנמצא את האיזון הנכון בין הערצה למורשתו המוזיקלית של קורט והמשמעות שמיליוני מעריצים עדיין מייחסים לה, ובין חוסר כבוד לכל הבולשיט שקשור בנירוונה", אמר יוצר הסדרה, בארנאבי לג.

 

ואכן, זו הבעיה העיקרית כשבאים לדון בנירוונה. חוסר האיזון בין משקלה האמיתי של הלהקה, לבין שלל הרכילויות, ההמצאות ותיאוריות הקונספירציה שנקשרו בה. האמת צריכה להיאמר: נירוונה לא הייתה הלהקה האמריקנית הכי גדולה של שנות התשעים. היא אפילו לא היתה להקת הגראנג' הכי מוצלחת שהגיחה מסיאטל. ל"סאונדגרדן" היה זמר (כריס קורנל) מרשים יותר. "אליס אין צ'יינס" הקליטו אלבומים מורכבים הרבה יותר.

 

המבנה של רוב להיטי הלהקה - בית שקט ומינימליסטי ופזמון רועש ומתפוצץ – אומץ על ידי מאות להקות ואמנים בעולם (כולל אביב גפן ב"עכשיו מעונן"), אבל אם לומר את האמת, מבחינה מוזיקלית נירוונה לא המציאה משהו חדש. גם טקסטואלית לא. ניתוח השירים של קוביין מעיד על מקורות ההשראה וההשפעה שלו: ניל יאנג כמובן, וגם "בלאק סאבאת" ו"סקס פיסטולס" של שנות השבעים ו"מיט פאפטס" ו"סוניק יות'" של שנות השמונים.

 

אלא שנירוונה היא זו שפתחה את השער, היא היתה הלהקה עם הוידיאוקליפ הנכון בזמן הנכון, והיא זו שהצליחה להרחיב את גבולות המיינסטרים במידה כזו, ששיר כמו Smells Like Teen Spirit הפך לחלק טבעי מלוח השידורים של MTV והפלייליסט של תחנות כמו גלגלצ ברחבי העולם.

 

זו גם היתה הבעיה, בסופו של דבר. כדי לשמור על עצמך כאייקון לא ממסדי, אתה חייב להישמר מחיבוק הדב של קונצרן כמו "דייויד גפן רקורדס" ומיחסם הציני להחריד של קיסרי תוכניות קליפים-ללא-הפסקה. קוביין היה צעיר זועם, מבולבל, שביקש לחלוק עם העולם את כאביו. הוא הסתובב עם טי-שירט שנשאה את הכיתוב "מגזינים למוזיקה הם מגעילים" – אבל כש-Nevermind נמכר במיליון עותקים הוא מהר מאוד מצא את עצמו מככב גם על שער המגזין השבע והשמרני "רולינג סטון". למרות התנגדותו לשיטה, גם קוביין היה חלק ממנגנון ייצור הכוכבים.

 

נירוונה הפכה לסמל של דור איקס שלם, שהאמין ביותר מדי חולצות פלאנל ומעט מדי מקלחות, כסוג של מרד נעורים. היו לקוביין הרבה הצהרות נזעמות, הוא היה מתוסכל מהדרך שבה מנוהלים עסקי המוזיקה בעולם – וניסה לבטא את זה גם בשירים. הלקח שמלמד מקרה קוביין ונירוונה הוא שאי אפשר להיות להיות בו-זמנית גם צעיר ובועט, אמנותי וזועם - וגם אליל נוער שפוסטרים שלו ממוסחרים במיליוני עותקים בעיתוני נוער.

 

נכנס ללופ

 

זה התחיל בהיכרות של שני נערים באברדין, וושינגטון, לא הרחק מסיאטל באמצע שנות השמונים. באחת הגירסאות הראשונות של נירוונה קורט קוביין היה בכלל המתופף וכריס נובוסליק ניגן בבאס ושניהם חיפשו גיטריסט וזמר. רק בשלב מאוחר הוחלט שאת התיפוף ישאירו למישהו אחר (קודם צ'אד צ'נינג, אחר כך דייב גרוהל) וקוביין ינגן בגיטרה וישיר. באלבום הראשון, "בליץ'", שהוקלט ב-600 דולר ויצא באביב 1989 היה בהרכב גיטריסט נוסף.

 

בליץ' נמכר בלמעלה מ-30 אלף עותקים (הצלחה אדירה ללהקה לא ידועה מסיאטל), הושמע המון בתחנות רדיו של קולג'ים באמריקה וקיבל ביקורות טובות בעיתונות הבריטית. דייויד גפן החתים אותם על חוזה והכניס אותם לאולפן, להקלטת האלבום השני, עם בוץ' ויג הגאון כמפיק מוזיקלי. Nevermind הופיע ביוני 1991. המפץ הגדול אירע אחרי שבאם.טי.וי התלבשו על הקליפ של "מריח כמו רוח נעורים" והכניסו אותו ללופ ולתודעה של מיליונים ברחבי העולם.

 

נירוונה לא הסתדרו עם ההצלחה הגדולה והפתאומית. שרשרת של תקריות בבי.בי.סי, בפסטיבל רדינג 1992 (שם חיממה אותם להקה אלמונית בשם סוויד), התמוטטות של קוביין ברומא, ועוד. הוצאת האלבום השלישי התעכבה, ובינתיים כדי לנצל את המומנטום "גפן" הוציאה אוסף קטעים נדירים באוקטובר 1992 תחת השם Incestiside. בספטמבר 93' יצא אלבומם השלישי In Uteroבהפקתו של סטיב אלביני. מופע ה''אנפלאגד'' של נירוונה שודר באם-טי-וי בדצמבר של אותה שנה ויצא מאוחר יותר בתקליט. ארבעה חודשים אחר כך, קוביין התאבד.

 

במבט לאחור, עשר שנים אחרי, ברור לחלוטין שהיה זה פזיז ונמהר להכתיר את קורט קוביין כיורשו של ג'ון לנון. עם זאת, כמבצע (במיוחד במופע האנפלגד),

פגיעותו נוגעת ללב. חולשתו מעוררת אמפתיה. הוא הגבר שמעולם לא נפרד מהילד העצוב שהיה, הילד קורט, שהוריו נפרדו כשהיה בן שמונה ובבית הספר תמיד לעגו לו והשפילו אותו, ניקז את הכעס לשירים.

  

"מתאים לי להתחיל לנגן בגיטרה אקוסטית"

  

ראיון גנוז של קורט קוביין לרשת טלוויזיה בצרפת התגלה באחרונה, ובו מתברר שקוביין חשב לעזוב את נירוונה שנה לפני מותו ולעבור לעבודה עם אשתו, קורטני לאב מלהקת "הול". "אם להגיד את האמת, אני מעדיף לעזוב את הלהקה שלי ולהצטרף ל'הול'", אמר. באותו ראיון מתוודה קוביין, שהתאבד זמן קצר אחרי כן, שהוא רוצה לעזוב את סצינת הגראנג'. "מתאים לי להתחיל לנגן בגיטרה אקוסטית", אמר. "לשבת על כסא ולנגן על גיטרה אקוסטית כמו ג'וני קאש. משהו כזה".

 

ואכן, רגע השיא האמנותי של קוביין היה אקוסטי. דווקא במה שנתפס כאנטיתזה לכל מה שהלהקה ייצגה. במופע האנפלגד בניו יורק, דצמבר 1993. כשהוא יושב על כיסא בר גבוה, מחזיק גיטרה ושר, ללא חומות של סאונד ואפקטים, קוביין הצליח להוציא מעצמו ניואנסים רבים יותר של הבעה. את "האיש שמכר את העולם" של דייויד בואי הוא מבצע טוב יותר מהמקור. הגירסאות האקוסטיות של All Apologies או "בואי כמו שאת" שוברות לב גם בפעם המיליון כששומעים (או רואים) אותן. מעט יודעים את זה, אבל במופע המצויין הזה קוביין גם הצדיע באופן מעורר כבוד ל"מיט פאפטס", להקת אנדרגראונד מפניקס, אריזונה, ולסולנה הנערץ עליו, קורט קירקווד. 

  

"אני אוהב אתכן! אני אוהב אתכן!" 

 

המילים לעיל הופיעו בסוף מכתב ההתאבדות של קוביין. לא ברור לי מדוע האהבה הזו לא הספיקה כדי להשאיר אותו איתנו, אבל יש דברים שלא ניתן להבין. אולי כי קוביין אהב את בתו פרנסיס-בין ואת קורטני לאב, אשתו אך בהחלט לא אהב מספיק את עצמו. "אני שונא את עצמי ורוצה למות" הוא אחד המשפטים מפורסמים שלו, שגם היה לגרפיטי די נפוץ על קירות בתי ספר ברחבי העולם. את המשפט של ניל יאנג It's Better To Burn out Than To Fade Away (מהאלבום "ראסט נבר סליפס") קוביין כלל במכתב ההתאבדות שלו.

 

ועכשיו, עשר שנים חלפו, ועם מה נשארנו אחרי שקוביין חיסל את עצמו ואת להקתו ביריה לתוך הלוע? דור הגראנג' התפוגג אל תוך מציאות אחרת, בנסיון לאתר ריגושים חדשים, אלקטרוניים יותר, אבל רוק הגיטרות-באס-תופים לא מת עם קוביין, כי הוא גם לא נולד עם נירוונה. בסופו של דבר, זו אולי לא היתה מהפיכה גדולה, אבל בתקופת פעילותה הקצרה הצליחה נירוונה לעשות יחסי ציבור טובים לרעש היפה ולהכניס אותו בדלת הראשית לחדר האורחים של התרבות הפופולרית. על כך אפשר וצריך להגיד תודה, כמו גם על כמה שירים מוצלחים, שניסחו בזמן אמת תמונת-מצב של דור ועל אלבום הופעה אקוסטי, שמרעיד את הלב גם אחרי עשר שנים ואלף האזנות.

 

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה איש עצוב עם גיטרה ביד
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עשור למותו
    עטיפת האלבום
    הזכרון הכי משמעותי שנשאר. האלבום האקוסטי
    עטיפת האלבום
    7 לילות
    ynet ספיישל