התקליט האחרון

העולם אהב לאהוב את Nevermind אבל היתה זו דווקא הסאגה הדרמתית סביב האלבום הבא, In Utero, שסימלה יותר מכל את הטרגדיה של קורט קוביין. חברת תקליטים דורסנית, אמן הסובל מבעיות רפואיות ונפשיות, מפיק קשה עורף, אשה שתלטנית ומקבץ שירים חושפני - מרכיבים את הסיפור העצוב ששימש כזרז להידרדרותו של הכוכב בן ה-26. אז איך זה קרה? בואו נחזור 11 שנים לאחור.

"זעם הנעורים השתלם היטב / עכשיו אני משועמם וזקן", כתב קורט קוביין ב"Serve The Servants", השיר שפותח את IN Utero שהעיד על תחושותיו האישיות באותה תקופה. האלבום השני Nevermind הפך אומנם את נירוונה לסנסציה בינלאומית, אבל ההצלחה - במקביל לנישואיו לקורטני לאב - גילו בפני קוביין גם את הצל האפל של הקשר בין רוק לבין כוכבות. הלחץ התקשורתי שנבע הן מן ההצלחה המדהימה, והן מדרישת הרשויות לקבל חזקה על פרנסיס בין, בתם בת החודשיים של בני הזוג (נוכח העובדה שלאב צרכה הרואין בעקביות בזמן ההיריון ולאחריו), ערערה את יציבות נפשו של האמן הצעיר. כאשר הוא נשאל "איך ההרגשה להיות כוכב?" ענה קוביין: "זה בעיקר נותן תחושה של פארנויה".

ההצלחה של Nevermind הגשימה אולי את כל חלומות נעוריו, אבל קוביין חש כי בגד בעצמו ובאתוס של הפאנק. עיתוני המוזיקה ואנשי חברת תקליטים אהבו להכתיר את שנת 91' כ"שנה בה הפאנק פרץ" (מחדש כמובן), כשם הסרט שהוציאה חברת "גפן" באותה תקופה, אבל Nevermind, לא רק שהיה היתוך של השפעות מגוונות יותר (חיבור של הפיקסיז, הסקס פיסטולס, בלאק סאבאת', לד זפלין והביטלס), אלא שהפקתית הוא היה רחוק מלהיות אלבום פאנק שורשי.

טכנאי המיקסים של האלבום, אנדי וואלס, מיצה את מיטב האפשרויות הטכנולוגיות של התקופה (ביניהן: השימוש בצליל דגימות של תופים שיחליפו את הצליל המקורי של המתופף דייב גרהול, זאת מבלי לאבד את הדינמיקה שלו) והגיש אלבום מעוצב להפליא וידידותי לסביבה, שמכר (עד אז) יותר משבעה מיליון עותקים.

קוביין אהב כל רגע באלבום, אבל שנתיים לאחר מכן תחושותיו השתנו. "אני לא יכול להאזין לו'", סיפר בראיון עיתונאי, "אני אוהב רבים מהשירים בו, אני חושב שהוא אלבום טוב במובן המסחרי, אבל בכל הקשור להנאה שלי מהאזנה לתקליטים, הוא יותר מדי חלקלק".

מחוספס ואמיתי

התוכנית לאלבום הבא היתה פשוטה: להקליט אלבום פאנק מחוספס ואמיתי ב-14 יום. כדי למנוע כל אפשרות של התמסחרות, החליטו קוביין, הבסיסט כריס נובוסליק והמתופף דייב גרהול לשכור את שירותיו של המפיק הכי אנטי-ממסדי בתעשייה: סטיב אלביני.

אלביני, מי שזכה להכרה עולמית שעה שהפיק, בין היתר, את "סרפר רוזה" של הפיקסיז, לא רק שנודע בצליל המיוחד שלו, אלא באיבה שחש כלפי כל מי ומה שמגיע מתוך התעשייה. הוא לא היה מעריץ גדול של נירוונה ואף, לדבריו, מאוד לא אהב את "נוורמיינד", אבל קוביין דווקא העריך אותו. נובוסליק סיפר שבזמן האזנה ל"סרפר רוזה" אגב נסיעה במכונית, הצהיר קוביין: "זה סאונד הסנר והסאונד הכללי שאנחנו צריכים שיהיה לנו".

חברת הניהול של נירוונה "גולד מאונטיין אינטרטיינמנט" הציעה לאלביני את הג'וב תמורת שכר ואחוזים מתמלוגי המכירות. אולם אלביני, למרות שיכול היה לקבל שכר מינימלי בסכום של חצי מיליון דולר (אלבום של נירוונה בשלב זה של הקריירה אמור היה להימכר מראש במיליון עותקים), העדיף שכר נמוך יותר, מאה אלף דולר, ורק שלא יצטרך לנהל מגעים ממושכים וארוכי טווח עם "האנשים הרעים" של התעשייה. הוא גם דרש למקסס את האלבום בעצמו. כמו כן, בעוד שהתקציב של "נוורמיינד" הסתכם ב-130 אלף דולר, ההקלטות של האלבום הבא עם אלביני הסתכמו ב-24 אלף דולר. תקציב צנוע בכל מובן. ההתחלה, לפחות, היתה ברוח פאנקיסטית לחלוטין.

נירוונה הגיעו מוכנים להקלטות. "תקתקנו את השירים במהירות רבה", סיפר נובוסליק, "לעתים נדרש רק טייק אחד לכל שיר". בכל הקשור לכתיבת שירים, לעומת זאת, קוביין סיים את המלאכה רק ביום ההקלטה. לדוגמה: המשפט Cherry-Flavored Antacids, מתוך השיר Pennyroyal Tea, התווסף לשיר רק לאחר שקוביין שלח את עוזר הטכנאי לרכוש עבורו כדורים להקלת הכאב בגרון.

חודש לפני תחילת העבודה באולפן הקליטו נירוונה במהלך יומיים דמואים לשישה שירים באולפן של ג'ק אנדינו בסיאטל בו הוקלט אלבומם הראשון Bleach. היומיים הללו היו רויי מתח, הן בשל המאבק המשפטי של קוביין ולאב עם הרשויות על בתם, והן בשל הדרישה של קוביין (ככל הנראה תחת השפעתה של לאב) מספר חודשים קודם לכן לקבל חלק גדול יותר מהתמלוגים של "נוורמיינד" על חשבון שני חברי להקתו. תהליך זה יתעצם במהלך ההקלטות הנוכחיות. נובוסליק סייע לקוביין עם המלודיה של Heart-Shaped Box, ולדייב גרוהול היתה יד ב-Pennyroyal Tea, אבל קוביין בחר לקחת את כל הקרדיט לעצמו באומרו: "נמאס לי לבוא עם כל רעיון לדברים שאנחנו עושים ולראות אנשים אחרים חתומים עליהם".

למרות זאת, האווירה במינסוטה היתה נינוחה ומשפחתית, כאשר כל המעורבים בהפקה סיימו את היום בארוחות ערב משותפות (קוביין, דרך אגב, בשל בעיות הקיבה הקשות שלו, נהג להזמין פיצות קפואות). "אלו היו ההקלטות הכי קלות שהיו לנו", סיכם קוביין את החוויה בפני מייקל אזראד, הביוגרף של נירוונה.

"בהמה פסיכוטית"

האופוריה התפוגגה כשבוע לאחר מכן עם הגעתה של קורטני לאב לאולפן. אלביני תיאר אותה בעבר כ"בהמה פסיכוטית"; כריסטופר סאנפורד, הביוגרף של קורט קוביין, שרטט את מערכת היחסים בין הזוג כיחסי תלות מוזרים ומניפולטיביים, בהם לאב רואה את עצמה ככוכבת האמיתית ואת קוביין כ"גרופי" (קוביין חשף את מערכת היחסים המורכבת ב-Heart-Shaped Box. לאב, לפי כל המעורבים, העיבה על האווירה עם ביקורת קשה על ההקלטות. היא לא היתה מרוצה מהתוצאות, התעמתה עם החברים בלהקה ועם המפיק. "קוביין היה מתוח", סיפרו המקורבים, "קורטני הפעילה עליו לחץ רב". עם זאת, את סוף ההקלטות הם חגגו עם יין וסיגרים. "כולם היו מאושרים", אמר אלביני, "היתה תחושה של השלמת המשימה".

"גפן" לא הסתפקה בביקורת פנימית. במטרה להפעיל לחץ על קוביין וחבריו, יצר אחד מן המנהלים הבכירים בחברה קשר עם גרג קוט - אחד מעיתונאי ומבקרי המוזיקה הנחשבים באמריקה - והדליף לו כי החברה שוקלת לגנוז את האלבום. הם גם הטילו את האשמה על אלביני. התגובה של אלביני היתה: "נירוונה הקליטה את האלבום שהיא רצתה להקליט ואנשי חברת התקליטים יכולים לדחוף אותו לתחת".

הכתבה של קוט שהתפרסמה ב"שיקאגו טריביון" תחת הכותרת "'גפן' מוצאים רק מעט אושר באחרון של נירוונה", הפעילה לחץ אדיר על הלהקה, שנתן במהרה את אותותיו. קוביין התקשר שוב לאלביני והודה בפניו כי ללהקה יש מחשבות שניות לגבי כמה מן המיקסים. "אי אפשר לשמוע את הקול המזוין שלי" הוא התלונן בפני המפיק. אלביני, קשה עורף כמו תמיד, הבין כי הלחץ על חברי הלהקה הגביר את חוסר ביטחונם והודיע חד משמעית לקוביין כי הוא לא מתכוון לגעת במיקסים. קוביין - שרק לפני חודשים ספורים סיפר עד כמה קשה לו עם הצליל 'החלקלק' של "נוורמיינד" - חשב להעביר שני שירים – "Heart-Shaped Box” ו-"All Apologies" לאנדי וואלס (שכאמור אחראי על הסאונד הפגזי של "נוורמיינד") למיקס מחודש, ולערוך מאסטרינג (עריכה דיגיטלית) חדש לגמרי לאלבום. לאחר וויכוח עם גרוהול ונובוסליק, הוחלט להיעזר בסקוט ליט, המפיק שעבד עם REM.

זמן קצר אחר כך פרסם גם ה"ניוזוויק" כתבה ארוכה על מערכת היחסים בין נירוונה ל'גפן' על שאלת השליטה באלבום וביצירה של הלהקה. נירוונה אמנם ענתה ל"ניוזוויק" במכתב שבו תיארה את הכתבה כ"מגוחכת ומבוססת על שמועות חסרות שחר", אבל קוביין, שכבר קרס תחת הלחץ, הודה בפני חבריו כי "האלבום החדש אינו עומד ברמה של 'נוורמיינד'". במסיבת עיתונאים אחרת הוא אמר: "מה שחשוב זה לא אם האלבום מסחרי או לא, אלא השירים, ואנחנו נעשה את מה שטוב לשירים עצמם".

אלביני סיפר כעבור שנים: "זה היה הצד המכוער של התעשייה. ממש דוחה. אני לא יודע איך האנשים האלה (מגפן) מסוגלים לחיות עם עצמם. אני דווקא חשבתי שהיה כיף לעבוד עם הלהקה. אני מעריך אותם וגאה בעבודה שהם עשו. לגבי קורט, הוא כלל לא היה על סמים, הוא היה מאוד פרודוקטיבי".

In Utero יצא לחנויות בספטמבר 93' וכלל את המיקסים של סטיב אלביני, למעט שני השירים שמוקססו מחדש על-ידי סקוט ליט. העריכה החדשה הפכה אותו, ככל הנראה, למעט נגיש יותר. האלבום כלל מקבץ שירים שנחשבו עם צאתם לקלאסיקות, שמחברות ניהליזם פאנקיסטי עם מלודיות פופ מבריקות בחלקן, לצד רצועות קשות לעיכול. הוא הזכיר לרבים, בכל הקשור לחופש היצירה ולכנות, את "פלסטיק אונו בנד" של ג'ון לנון. שני האלבומים הציגו זעקה של אימה, רחמים עצמיים, חולשה נפשית, אלימות זועמת, הצורך בתלות, ועל חוסר המשמעות בלהיות כוכב.

 "Serve The Servants", "Dumb", "Heart-Shaped Box”, "All Apologies", ויותר מכולם " Pennyroyal Tea", היו ללא ספק מקבץ מרשים של פנינים שעזר למכור עד כה יותר מחמישה מיליון עותקים של האלבום. אלא שלקראת צאת האלבום, חזר קוביין, שבור לגמרי נפשית ופיזית, אל ההרואין. שמונה חודשים לאחר מכן, הוא בחר שלא להיות בין החיים.