שתף קטע נבחר

האם במגזר הערבי יש יותר נשים מוכות?

עדיין לא קם החוקר שירכז נתונים לגבי היקף התופעה של רצח נשים במגזר הערבי. מנהלת מרכז סיוע לנשים, עאידה תומה, יום לאחר רצח אישה נוספת בנצרת: "נשים במגזר עדיין לא מעזות להתלונן". לדבריה, עדיין יש לגיטימציה לגבר שמכה את אשתו, והמוסדות לא ממהרים להתערב. נראה שבמגזר הבדואי גם הפוליגמיה תורמת להתרחבות התופעה

בנצרת מזועזעים מרצח רולה אבו ג'בל, אם לשבעה שנורתה אמש (יום ג') למוות בפתח ביתה בשכונת שיכון הפועלים בעיר. בעלה נעצר בחשד למעשה, כיוון שבין השניים התגלעו 

סכסוכים שהובילו לפתיחת הליך גירושים.

 

ילדי המשפחה, בני שלוש עד עשר, מטופלים במחלקת הרווחה של עיריית נצרת. מופיד אל חכים, דובר עיריית נצרת, אמר: "אנחנו עושים את מה שנוכל כדי לטפל בילדים. ברור שהם נמצאים בטראומה".

 

בנצרת פשטה השמועה שייתכן כי המניע לרצח הוא "כבוד המשפחה", אך אודית נמר, יו"ר תנועת הנשים הדמוקרטיות מתנגדת לגרסה זו: "לצערי הרב, בחברתנו ממהרים להדביק לרצח האישה את מניע 'כבוד המשפחה', וזו טעות גדולה מאוד. לא כל רצח בא כדי להגן על כבוד המשפחה. הגיע הזמן שאנשים ייפטרו ממחשבות עתיקות אלה. הגבר הוא אחראי על האלימות שהוא מפעיל נגד האישה. ולאישה הערבייה יש זכות מלאה על גופה".

 

לדבריה, "אנחנו לא רואים ברצח ובאלימות פיתרון לסכסוכים, אלא בהידברות, פנייה למתווכים נכונים, או פנייה לרשויות החוק ולבתי המשפט, למרות שהחוק במדינה אינו צודק כלפי הנשים. זה פשע כפול לרצוח אישה עם שבעה ילדים".

  

רצח נשים ערביות: אין סטטיסטיקה מעודכנת

 

בארגוני הנשים בארץ גינו את הרצח בחריפות, אבל הדגישו כי עד עכשיו אין עדיין סטטיסטיקה מדויקת לגבי היקף התופעה של רצח נשים במגזר הערבי.

 

לדברי עאידה תומה, מנהלת מרכז "נשים נגד האלימות" לסיוע לנשים מוכות ולקידום מעמד האישה הערבייה בארץ, "קשה למצוא סטטיסטיקה על מספר הנשים שמופעלת נגדן אלימות פיזית, מילולית ומינית, משום שיש נשים שאינן מעיזות להתלונן על פגיעה בהן למשטרה, לבתי המשפט, למרכזי הסיוע או לעובדת הסוציאלית, מחשש מתגובת החברה.

 

"הן שומרות על השתיקה כדי לא לחשוף את הסוד, שנחשב לבושה. בזמן שהאישה חושפת אותו היא חושפת את עצמה ללחצים מכל הכיוונים, גם ללחציו של הבעל, לחצי משפחתו ואפילו לחצים ממשפחתה", הוסיפה.

 

בארץ מפעילים מקלט אחד בלבד לנשים ערביות מוכות בחיפה. להערכתה, מאז שנוסד המרכז בשנת 1992 יותר נשים מתחילות להפנים את הצורך לבוא ולהתלונן על פגיעה בהן, "אבל מספרן נשאר קטן יחסית לאה שמתמודדות עם האלימות בבית בלי לפתוח את הפה", הסבירה.

 

"המשטרה לא מתייחסת ברצינות לנשים ערביות"

 

תומה מציינת מספר גורמים שאחראים להידרדרות מעמד האישה הערבייה בארץ. לדבריה, "האחריות הישירה היא של החברה הגברית, שמאפשרת לגבר לממש את האלימות נגד אשתו, בטענה שהוא האחראי עליה, ושולט בה. החברה אינה מתערבת אלא שותקת, החברה אינה נוקטת עמדה חריפה נגד הגברים אלא להיפך, היא מאשימה את האישה הקורבן באלימות המופעלת נגדה".

 

"אנחנו חיים בסביבה קשה ואלימה מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ונפשית בארץ. בחברה הערבית הגברים לא חונכו להתמודד עם הבעיות דרך הידברות אלא דרך אלימות".

 

תומה הטילה אחריות על מוסדות המדינה בטיפול בתופעת האלימות בחברה הערבית. לדבריה, "מוסדות המדינה לא מתגייסים למען מיגור התופעה. במשרד החינוך לא טרחו להקציב מימון לתוכניות נגד האלימות בבתי הספר. המשטרה עד היום אינה מתייחסת ברצינות לנשים הערביות. בתי המשפט נותנים עונשים קלים שאינם מרתיעים גבר אלים. הקיצוצים של משרד הרווחה רק מקשים על מרכזי הסיוע לנשים, שרובם מוגבלים מבחינת יכולת הקליטה והעלאת מודעות בגלל בעיות תקציב".

 

לדבריה, "לאישי הציבור ולמנהיגים הערביים יש אחריות כלפי האישה הערבייה. לצערי הרב, בעיותיהן של נשים כמעט לא מופיעות על סדר היום של הפוליטיקאים. עם כל הכבוד לעניינים הלאומיים, אי אפשר לשכוח שהאדם יותר חשוב מהאדמה ומהבית. המנהיגים הערבים התרגלו לדבר בצורה אוהדת כלפי נשים ערב בחירות, אבל אחר כך נושא האישה נדחק לשוליים".

 

אום אל פחם: 2 מקרי אלימות נגד נשים בשבוע

 

במחלקת הרווחה בעיריית אום-אל פחם מטפלת פתחיה אג'באריה, עובדת סוציאלית, בשני מקרי אלימות נגד נשים בשבוע. לדבריה, "יש מקרי אלימות קשים מאוד, שמתחילים מאלימות מילולית ומגיעים לשימוש בכלים חדים, להתעללות בסכין, במכות שגורמות לשברים בגוף".

 

היא מספרת כי "באחרונה פנתה אלינו אישה מוכה עם שטף דם בעינה, כשידה שבורה. בעלה התעלל בה וגירש אותה מביתם בשעה אחת בלילה. היא נאלצה ללכת ברגל מרחק של שני קילומטרים עד בית הוריה".

 

אג'באריה הסבירה: "הנשים מעדיפות לבוא למחלקת הרווחה ולקבל טיפול מאשר לפנות למשטרה, כי עדיין אין להן אמון במשטרה. בהרבה מקרים המשטרה פונה לנכבדים בחברה שבדרך כלל "מסדרים" את העניינים ולא פותרים את בעיית האלימות בצורה עניינית".

 

לדבריה, אחת הסיבות לתופעת האלימות תלויה בתופעה אחרת, והיא הגיל הצעיר בו האישה מתחתנת, מתחת לגיל 18. "בחברה הערבית האישה נולדת עם מעמד נחות. היא תמיד באה מתחתית הסולם ואין לה ערך בפני עצמה. היא עול שצריך להיפטר ממנו. לרוב הבנות לא נותנים ללמוד והן מתחתנות בגיל צעיר, בלי הכנה או מודעות".

 

לאחרונה פנתה לאג'באריה אישה צעירה במצב של טראומה. "היא התחילה לצעוק בהיסטריה, משכה כל הזמן בשערותיה ופגעה בגופה. הצעירה הזו התחתנה בגיל 16, הוריה לא איפשרו לה להמשיך בלימודיה. היא אם לשלושה ילדים, בעלה תמיד הרביץ לה בטענה שכך הוא 'מחנך' אותה.

 

"סיבה אחרת לאלימות מתמשכת נגד נשים היא חוסר תמיכה מצד ההורים. רבות מהנשים מתלוננות שדווקא בני משפחתן יוצאים נגדן. האלימות נחשבת למשהו שיורשים מדור לדור. המחקר האחרון, שיצא לאור לפני שנתיים, מצא שככל שההורים תומכים באישה המוכה ועוקבים אחרי התנהגות הבעל, כך הבעל נרתע יותר. זאת לעומת הורים אחרים שאינם תומכים בבנותיהם", הסבירה.

 

"אלימות הפכה לחלק מהנוף בנגב"

 

ערבייה מנסור, מדריכה בקורס להעצמת האישה הבדווית בנגב, מצביעה על קשר פוליטי לתופעת האלימות נגד נשים במיוחד בחברה הבדווית. לדבריה, "אם מכרו סמים בנגב, גנבו משהו מהיישובים היהודיים באיזור, או נבנה בית ללא היתר בנייה, ישר רואים את מנגנוני אכיפת החוק כמו המשטרה. אבל ברגע שמדובר בהעלמותה של אישה, ברצח או באלימות, לא נמצא את מוסדות אכיפת החוק. היא מוותרת מרצון על סמכותה ונותנת לראשי החמולות לסדר את העניינים שלרוב הם לרעת האישה. המדינה מתנהגת כאילו היא ליברלית, אבל בעצם היא אינה ממלאת את חובתה כלפי אזרחיה".

 

לדברי מנסור, "יש קשר שתיקה קשה מאוד במיוחד בנגב. לאחרונה בעל היכה את אשתו עד שהתעלפה. הוא הזמין אמבולנס והאישה נשלחה לבית החולים. הרופא טיפל בה במשך שלושה ימים בלי לטרוח לדווח למשטרה על סיבת הפגיעה הפיזית בגופה כנדרש בחוק. כאילו זה מובן מאליו שהוא לא צריך לדווח על האלימות נגדה. זו רשלנות מובנית".

 

"האלימות בנגב הפכה לחלק מהנוף שנשים משלימות עמו. יש תופעה מעניינת של נשים שנעלמות פתאום. אבל כששואלים עליהן, בני משפחותיהן טוענים שהן נסעו לצפון. למרות שטענת המשפחה נשמעת מפוקפקת, ולרוב הבנות נרצחות, בכך הסיפור נגמר. אין מי שיעקוב אחרי הנשים הנעלמות האלה", הסבירה מנסור.

 

מנסור מקשרת את תופעת האלימות לתופעה נרחבת יותר בחברה הבדווית והיא הפוליגמיה: "בעצם כשגבר מתחתן עם מספר נשים, קל לו יותר להפגין אלימות כלפי נשותיו. החברה נותנת לו את הזכות לשלוט באשתו אפילו אם הוא לא מבקר בביתה חודשים ארוכים. ודווקא משום שהוא רחוק ממנה, הוא מפעיל יותר פיקוח ויותר אלימות כלפיה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"רצח לא מגן על כבוד המשפחה" (אילוסטרציה)
צילום איי פי
"לא מעזות להתלונן" (ארכיון)
צילום איי פי
מומלצים