טיולי רכבת: שירות בגובה המסילה
גילי סופר מסיים את מסע הרכבות שלו בנהריה בביקור שכולו אכזבה וכישלון. לסיכום הביקורים, ביקורת: כמה מילים על איכות השירות, כמה הערות לסדר וכמה הצעות יעול. קרון אחרון ופרידה
מפח נפש. רק כך אפשר לתאר את העצירה בתחנה הסופית ששמה נהריה. מפח נפש לגדולים ולקטנים.
נהריה אמורה הייתה להיות כיף של ביקור בסוף קו הרכבת. מה יכול להיות נחמד יותר מבילו של כמה שעות בעיירת קייט עם חוף ים ונחל שזורם לאורך השדרה המרכזית של העיר, בלי יותר מדי עומס היסטורי, בלי אתרים כבדים מדי, רק עם איזה מוזיאון קטן שמספר על קורותיהם של אותם עולים מגרמניה שהגיעו לכאן לפני כשבעים שנה והקימו עיר צעירה לתפארת התכנון הגרמני?
אח, סבא סבא, אם היית יודע שהדבר הכי טוב שמצאתי בעיר שנמנית עם המייסדים שלה הוא מקדונלד'ס עם לחמניות כשרות לפסח, ספק אם הייית נח בשלום על משכבך.
מה יכול להיות נחמד יותר מלרדת מן הרכבת ולצאת לטיול קצר בכרכרה, שהרי זה היה סמלה של העיר מקדמת דנא, משל הייתה וינה קטנה עם 'פיאקר' משלה? הילדות שאיתי מתעניינות בכרכרות יותר מבמה שעשה הרב-סבא שלהן לפני שני דורות, ומפח הנפש לא מאחר לבוא. אולי טעיתי, אני אומר להן. לפני היציאה דווקא בדקתי באתר האינטרנט של עיריית נהריה, וידעתי בדיוק איפה הן אמורות לעמוד, הכרכרות. אני מנסה לעודד את רוחן ואומר שאולי בגלל החג כל הכרכרות ליד הים, איפה שהבריכה עם סירות הפדלים. חוצמיזה, אני מנסה, לא רחוק משם זה מגדל המים ונלך לראות את הבית שסבתא נולדה בו. גם זה כבר לא ממש מעניין.
האיש הנחמד במלון 'עדן' האגדי (שהמבואה שלו מזכירה בית אבות) מסביר אחרי בירור טלפוני קצר כי זה מזג האוויר שבגללו אין היום כרכרות. עד עכשיו לא ברור אם היה חם מדי או קר מדי, כי היה זה יום מקסים, אבל לך תתוכח עם עגלונים בענייני מזג אוויר.
הבריכה אגב, עדיין שם, אבל סירות פדלים אין בה, וגם מים לא. אולי פשוט לא באנו בעונה. הפרחיאדה מסביב גורמת לי להאמין שגם בעונה לא נבוא. מגדל המים אגב, עוד שם, ואפילו שופץ אשתקד, ומלבד לשמש כבסיס איתן לאנטנות הסלולריות שמכערות אותו, הוא משמש כמרכז אמנויות קטן.
לפחות בפסח - תעשו חלונות
נו, מה יש לומר, בכל רע יש טוב. והטוב במקרה זה הוא שנשאר מקום לסכם את הנסיעה הארוכה מבאר שבע ועד כאן. למרות שיש גם מספר דברים טובים לומר על רכבת ישראל, נקדיש את המקום לכמה הצעות לשיפור.
כמה מסובך לשים בקופות הרכבת קצת עלונים של לשכת התיירות המקומית? לא שיתופי פעולה מסובכים, לא פרוייקטים גרנדיוזיים, לא כרטיסים משולבים לרכבת ולאתרי העיר, סתם, חוברות כמו 'רמלה קסם של עיר', או 'דברים שיש רק בחיפה' שהיו מאוד מאוד מסייעות למי שרוצים לטייל עם הרכבת.
אפשר היה לצפות גם למפות. מה, הם לא היו, החבר'ה מהנהלת הרכבת, בעולם הגדול? הם לא ראו את הפטנט הזה? לוח עם מפה של סביבת התחנה? אלמנטרי.
העובדה שרכבת ישראל לא מאפשרת לרוכבי אופניים לעלות על על סיפונה גובלת בשערורייה (ברור שזה מגוחך לומר את זה במדינה בה ראש הממשלה נחשד בקבלת שוחד, אבל בכל זאת). הרבה מאוד אנשים בוחרים לטייל בארץ על שני גלגלים, הם היו שמחים להיעזר ברכבת. היינו רוצים להיכנס העירה עם האופניים שלנו גם כאשר אנחנו נוסעים לעבודה. פנו חצי קרון לרוכבי האופניים, עם הזמן הקרונות האלה יתמלאו. רק בהולנד אפשר?
ולפחות בפסח - תעשו חלונות. זה מבאס את הצורה לעלות לרכבת צפופה, ולגלות שמאז ראש השנה לפני שנתיים לא ממש ניקו את החלונות מבחוץ. הנוף בטח נורא יפה, אבל מי מצליח לראות אותו?
המון מעובדי הרכבת הם נחמדים ואדיבים, אבל זה בעיקר בגלל שרוב בני האדם הם נחמדים ואדיבים. תודעת השירות של הארגון שואפת לגובה המסילה. לא נראה כאילו מישהו הסביר לעובדים שהם שם בשביל הנוסעים. המצב חמור בעיקר אצל הצעירים עם המדים האפורים ומכשירי הקשר, שנורא מנסים להיראות סמכותיים ומתנהגים כאילו תפקידם מתחיל ונגמר בזה שלא יתפוצץ איזה מתאבד בתחום אחריותם.
מה עם 'חופשי יומי'?
אחרון אחרון חביב: המחיר. לא אחת הגיבו גולשי ynet והתלוננו שהמחיר אותו גובה הרכבת מופרז. הבעייה העיקרית היא שהיעד הוא 'מיקסום הרווחים', אידיאולגיה מיושנת משהו. אולי הגיע הזמן לתת את הדעת גם על האינטרס הלאומי, ולתגמל את הרכבת גם על פי מספר הנוסעים שהיא מסיעה בשנה, גם אם ברווחיות נמוכה יותר.
באשר לעלות הטיול, המרגיז ביותר הוא שאי אפשר לעצור בדרך. אם מישהו מבאר שבע שנוסע לטייל ברחובות רוצה לעצור לשעה או שעתיים בקריית גת על מנת ללכת לצלם את בית הוריה של נינט טייב, עליו לרכוש שני כרטיסי נסיעה - מבאר שבע לקרית גת ומקרית גת לרחובות. היה נחמד לו הייתה הרכבת מאפשרת כרטיס 'חופשי-יומי', למי שרוצים לטייל על הפסים, במחיר מוזל למשפחות.
לסיום, סיפור קצר שמעיד על התנהלות רכבת ישראל: לפני כשלוש שנים שמתי לב שלא כל השעונים בתחנת הרכבת המרכזית של תל אביב מראים את אותה השעה. שעוני המחוגים הגדולים והיפים של הרציפים הראו את השעה לפיה יוצאת הרכבת, ואילו שעון הספרות שעל לוח הרכבות הגדול באולם הכניסה פיגר בשתיים או שלוש דקות. מכיוון שניתן להניח שהשעון המפגר גרם לא רק לי לאחר את הרכבת, הפניתי את תשומת לבו של עורך ערוץ הצרכנות של ynet לעניין, והוא אף כתב על כך משהו.
באותו ערב, שמחתי לגלות שברכבת ישראל מתייחסים למה שכותבים עליהם ב-ynet. לא, הם לא כיוונו את השעון. מישהו פשוט לקח סרט הדבקה עבה ורחב, וכיסה את השעון המפגר. מאז עברו שלוש שנים ושלושה מנכ"לים. בשבוע שעבר, סרט ההדבקה היה עדיין שם.