פרה קדושה רדיואקטיבית
במשך 18 שנה בישלו ופמפמו יחיאל חורב ובחוריו המצוינים סיפורים על המפלצת ואנונו, התקשורת נרדמה, וכך נמנע הדיון בשאלות האמיתיות סביב נושא הגרעין
על רקע צליליו הנמוגים והולכים של פסטיבל-שחרור-ואנונו,
אפשר כבר לנסות ולסכם את ההצלחה הכבירה, חסרת התקדים במטח צ'פחות ליחיאל חורב ולעושי דברו העלומים, כוחות ההפקה הכי פחות מתוגמלים בשוק התקשורת: רבותי, שיחקתם אותה בענק.
הצלחתם לעשות משהו מאוד מאוד נדיר במדינות דמוקרטיות. הרדמתם עם שלם. שכנעתם אותו שהכור בדימונה הוא בעצם רפת, שבה שוכנות פרות קדושות רדיואקטיביות, שבאמת לא כדאי להתעסק איתן. כל הכבוד. אם אי פעם מישהו ינסה לפטר אתכם, תמיד תוכלו למצוא עבודה בצפון קוריאה. שם לא מזלזלים במומחיות כמו שלכם.
במשך שמונה עשרה שנה וקצת, מרגע חטיפתו של ועד שהוברחו שערי הכנסייה האנגליקנית מאחוריו, פעלה כאן מערכת תעמולה משומנת ומשוכללת, שהקפידה לטפטף את ואנונו לתודעה מדי פעם כשהיה לה נוח, וכמובן מבלי שואנונו עצמו יהיה שותף למערכה הזאת. כך שמענו במשך השנים שהוא התנצר, שהוא איבד עוד בורג, שהוא כבר משוגע לגמרי. ולא רק הוא, גם התומכים בו. כולם "תמהונים". מכאן שגם העיסוק הנמרץ שלהם בהתנגדות לחימוש גרעיני הוא עיסוק "תמהוני". העובדה שחלק מתומכיו של ואנונו הם חברים בארגונים כמו "אמנסטי אינטרנשיונל" או "גרינפיס" העצימה את התמהונות. יפי נפש, עוכרי ישראל, נאיבים. כולם עד אחד, כולל רשימה מכובדת של מדענים מתחומי הגרעין בעולם שאיכשהו סבורים כי נשק אטומי איננו ברכה גדולה לאנושות.
מנגד שמענו שהוא נורא מסוכן. שים הדממה שלו אוצר עוד ועוד סודות אפלים, וכמובן מוטב שלא נדע מה הם. הזמן שחלף, הטכנולוגייות שהשתנו, מיעוטו היחסי של המידע שהיה ברשותו מלכתחילה – כל אלה לא מנעו דמוניזציה מאורגנת של איש אחד, וכל אלה הצליחו במידה כזאת, עד ששכחנו לשאול כמה שאלות קשות.
יחיאל חורב ובחוריו המצוינים (גם בחורות, אני מניחה) יודעים היטב את מה שידעו אבירי-תעמולה בכל הדורות: התודעה הפופולרית אוהבת סיפורים אישיים, לא רעיונות מופשטים. גם התקשורת. שני אלה מוכנים תמיד למעול בחובתם האזרחית לחשוב מעט, ובמקום זאת לפמפם לעצמם סיפורים מבושלים, מוכנים וערוכים היטב, שבמרכזם ניצבת מפלצת.
כך הוחמצה עוד הזדמנות מצוינת לדון בכמה שאלות קשות יותר מן הסוגיה היכן יישן ואנונו בלילה שאחרי השחרור. למשל, סוגיית כשירותם של כורים גרעינים עתיקים כמו זה שבדימונה. בני גילו בארצות הברית נסגרו מכוח חוק, בגלל ההכרה בכך שרמת הבטיחות שלהם הולכת ומידרדרת. למשל, סוגיית הפיקוח: עכשיו כשכל העולם יודע שלישראל יש נשק גרעיני, מהם בדיוק הנזקים הצפויים מביקור של ועדות בינלאומיות לאנרגיה אטומית, לעומת התועלת של הצטרפות למשפחת האומות המתוקנות? למשל, שאלת פירוז המזרח התיכון מהנשק המתועב הזה: תמורת שלום כולל ורציני, האם תסכים ישראל להיפטר ממחסן האימה שלה, ואם לא – מדוע? והאם אנחנו מודעים לכך שמדיניות העמימות נועדה לאפשר לארצות הברית עצימת עין מאיסור חוקי שלה-עצמה להושיט סיוע למדינות גרעיניות, והאם חשבנו מה יקרה ביום שבו ממשל אמריקני כלשהו כבר לא יעצום עין? וכל זה עוד לפני שנגענו בשאלה הרצינית ממש - האם ישראל בכלל זקוקה לנשק כזה, ואם כן, מהם בדיוק יתרונותיו.
אבל לא היה מי שישאל, כי כולם היו עסוקים במפלצת-הנאיבית, במסוכן-המשוגע, בבורג-הקטן-השטן. תרדמת מוחית כמעט מוחלטת ירדה על הציבוריות הישראלית. התקשורת התגייסה כולה לשירות גורמי הביטחון. אף לוקש שהגיע מלשכתו של חורב לא סונן, אף בדל שמועה לא נדחה כתעמולה-מטעם. הכל הוקרן והופץ, הודפס והועצם, נידון ברצינות תהומית ונטחן באליפויות רייטינג. הכל, חוץ ממה שחשוב באמת.
במונחים גרעיניים, לא הרחק מהבית שלכם ניצב כור. פוטנציאל הסיכון שטמון בו עצום פי כמה מזה של כל תאונות הדרכים, האנטנות הסלולריות, הסיליקון בחלב, הפיגוע הבא, תקרות הפל-קל, מרכיבי מזון התינוקות של רמדיה, השטפונות העונתיים בערבה. רוצים לדבר על זה? לא, כנראה שלא רוצים. כי מי שרוצה, מסתכן בהדבקת סטיגמה מיידית של עוינות. ומי שימשיך, אולי יזכה להתעניינות מוגברת מצידם של הבחורים (והבחורות) של חורב. והתעניינות כזאת, אנחנו כבר יודעים מה יהיה בסופה.
בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שיש בה נשק גרעיני, נרשם סביב פרשת ואנונו שיא חדש של תעמולה דיקטטורית מוצלחת. הבה נשמח בה מעט. התמקדנו באיש, שכחנו את הנושאים, לא תרמנו דבר לשיפור ביטחוננו האישי – אבל, תודה לאל, במתחם הקטן, המסוכן והמטורף בו אנחנו חיים – אף אחד לא יקרא לנו "תמהונים".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
