עד ה-30 באפריל 2003 היה "Mike’s Place" שעל טיילת ימה של תל-אביב, הכרטיס הכי זול שיכולת לקנות לחו"ל. מעין אי בודד בכאוס המזרח תיכוני שבו מדברים רק אנגלית, שותים הרבה בירה, שומעים מוזיקה מצויינת וכל העולם חברים.
ואז הגיעו לתל-אביב אסיף מוחמד חניף ועומר חאן שריף, שני אזרחים בריטיים שיצאו בשליחות החמאס. חגורת הנפץ שהיתה על גופו של חניף פוצצה את האשליה שהצליח הפאב הייחודי הזה לייצר עבור יושביו, שהאמינו שהקוסמופוליטיות תגונן עליהם מפני המציאות הישראלית. חגורת הנפץ שעל גופו של שריף לא עבדה והוא נמלט מהמקום ונמצא מת ימים ספורים לאחר מכן בים בו טבע כשנמלט.
בפיצוץ, שהודות לעירנותו של המאבטח אבי טביב אירע בכניסה לפאב ולא בתוכו, נהרגו ינאי וייס (46) מפוקדיו הוותיקים של הפאב שנהג לנגן בו מדי שבוע, רן ברון (24) מוזיקאי תל-אביבי עם חלומות על לימודים בחו"ל שהשבוע שוחרר סינגל שהקליט
לפני שנהרג ודומיניק הס (29) עולה חדשה מצרפת שמילצרה בפאב מימיו הראשונים. עשרות אנשים שבילו בפאב נפצעו בדרגות שונות, בעיקר מכוויות והלם. הכניסה לפאב התל-אביבי נראתה באותו הלילה כמו בית חולים שדה בליבו של שדה קרב.
שבוע בדיוק לאחר הפיגוע, ביום העצמאות ה-55 של מדינת ישראל, התעקש בעל הפאב, גל גנצמן, לפתוח מחדש את המקום - כאמירה ברורה וחד-משמעית שהחיים מוכרחים להימשך. בסרט התיעודי "Blues By The Beach", שיוקרן הערב, (ה', 18:00), בסינמטק תל-אביב, הוא מסביר לעובדי הפאב: "חייבים לחזור למסלול. אנחנו נכאב יחד, נתקדם יחד וניאבק על העתיד באיטיות וביחד". המשפט, כמו הסרט, על כל הבלבול, הפיזור והבעייתיות שבו, מעבירים את הדינמיקה המיוחדת שנוצרה במקום שהפך לאבן שואבת לישראלים ולזרים שמצאו בו משפחתיות וחום אנושי.
חיפש זווית
את "Blues By The Beach" החלו לצלם ימים ספורים לפני הפיגוע. הרעיון נולד במוחו של ג'ק בקסטר, מפיק קולנוע מניו-יורק שהגיע לישראל כדי להבין
טוב יותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וחיפש זווית לסרט תעודה. מה שהתחיל כ"מייק'ס פלייס – מיקרוקוסמוס לישראל שהעולם בחוץ אינו מכיר", הפך בעל כורחו לעדות מצולמת של חיים שנגדעו, השתנו ואיכשהו, באופן כה ישראלי, הצליחו לחזור שבורים, מוכים וכואבים למסלולם. בקסטר, שנפצע בינוני בפיגוע, אמר עם שיחרורו מבית החולים: "ישראל היא המקום הכי עוצמתי שהייתי בו. אתה מרגיש פה חי, דווקא מפני שהחיים כאן עלולים להשתנות בהבזק שנייה".
את הסרט צילמו וביימו ג'ושוע פדאם, עולה ישן מארה"ב שגדל בישראל, ובת זוגו לשעבר פבלה פליישר. ג'ושוע נפצע קל בפיגוע. פבלה סבלה מהלם. האירוע הטראומטי מוטט את הקשר בין השניים, פבלה חזרה לעיר הולדתה פראג. ג'ושוע נשאר בישראל להתמודד עם התמונות שחזרו ועלו ממצלמת הווידאו, בעזרתה תיעד את הטרגדיה.
"הסרט נטול אמירות פוליטיות כי זה בפירוש לא מה שרצינו לעשות. הכוונה הייתה להראות מה קורה לאנשים אחרי פיגוע במובן הנפשי וזה כולל גם אותי", מספר פדאם, "לא התכוונתי להיות דמות בסרט, אבל אחרי הפיגוע מצאתי את עצמי עם החברה שלי לפני המצלמה והסרט נוגע גם במערכת היחסים שלנו שהתפרקה כחלק מההשלכות של הפיגוע. זה מצחיק, לפני הפיגוע רצינו להראות את הפאב כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית שמראה שהחיים נמשכים פה למרות הפיגועים. רצינו להראות שלא הכל CNN, אבל אז הגיע הפיגוע והכל השתנה. בעצם מעולם לא עבדנו עם תסריט, החיים היו התסריט".
את הרגעים בהם המשיך לתעד את חבריו שוכבים על הרצפה, מדממים, הוא לא ישכח לעולם. "קודם מטפלים בפצועים שאתה יכול ואחר כך ממשיכים לצלם. הייתי שנתיים בלבנון, זה לא מראות שמתרגלים אליהם, אבל אתה תמיד מגלה שזה חזק ממך ה'להמשיך' הזה. האינסטינקטים שלך מורים לך מה לעשות באותו רגע, אתה לא שואל שאלות כי ברגע שתעצור לחשוב אתה תשקע. אני לא יודע איך עושים את זה, פשוט עושים את זה".
בלי זמן לברוח
במשך חודשים הוא היה סגור עם התמונות, הדם והמתים בחדר העריכה. רק עכשיו, בדיעבד, הוא מתלבט בשאלה אם ההתעסקות הזו הועילה לו או רק סיפקה הדחקה רגעית: "קשה לי לומר אם זה היה מסע תרפויטי עבורי או שאולי זה ההפך, מכיוון שההתעסקות הקונסיסטנטית עם התמונות לא נתנה לי זמן לברוח. ראיתי את הסרט גמור פעם אחת בלבד והיום אני אראה אותו שוב בהקרנה, בפעם הראשונה על מסך גדול ואני מקווה שיהיו לי תשובות לאחר הצפייה. אני קצת פוחד מההקרנה, לא יודע איך אגיב, בכל זאת זה לראות את עצמך ואת האנשים שקרובים לך שם על המסך".
את שיר הנושא "Blues By The Beach" כתב בהתנדבות דויד ברוזה. סינמטק תל-אביב נידב את אולם ההקרנה ופתח את האירוע, שיחל בשעה 18:00, לקהל הרחב ללא תשלום. עם תום ההקרנה יוכל הקהל להפנות שאלות ליוצרי הסרט.
