אלימות בבידו

בידו הוא כפר פלסטיני יפהפה עטור גפנים ועצי פרי. לאחר שחי בשלום עם שכניו הישראלים גם בתקופת האינתיפאדה, הוא הפך בחודשיים האחרונים לעוד סמל בהיסטוריה של ישראל-פלסטין.

איתרע מזלו של הכפר הזה, שאדמותיו גובלות בפרוזדור ירושלים ושליטה בהן מאפשרת רצף "נקי מפלסטינים" לגבעת זאב. בפרויקט הסיפוח הגדול של שרון לא מוותרים על אדמה כזאת. לכן כולאים את התושבים בגדר ולוקחים את אדמתם. בידו ועשרת הכפרים שמסביבו נדרשים עכשיו לראות בדממה איך המטעים שטיפחו מדור לדור הופכים לעתודות הנדל"ן של פרוזדור ירושלים.

אך במקום לציית, תושבי האזור התאחדו להגן על אדמותיהם. במודל החדש של מאבק עממי שמתפתח בגדה, הכפר כולו, על נשיו וילדיו, יוצא לחצוץ בין האדמה לבין הבולדוזרים. עקרון יסוד בדרך זו הוא אי-אלימות. כל שימוש בנשק אסור, ויש מאמץ ניכר של הקהילה לרסן גם את זורקי האבנים. עיקרון שני הוא שהמאבק הזה משותף לישראלים ולפלסטינים, שגורלם ועתידם שזורים ביחד. כמו באזורים אחרים של החומה, גם אנשי בידו קראו לישראלים להצטרף אליהם. "תעלו את קול השכל, קול ההיגיון, מעל קול הכדורים וקול הדיכוי", הם כתבו להתנחלויות ולשכונות הישראליות שסביבם.

ואכן, הישראלים נענו - פעילי החומה הצעירים, והשכנים הוותיקים ממבשרת ציון, ש-30 מהם אף הצטרפו לעתירה של הכפרים לבג"ץ נגד הפקעת אדמותיהם. אך בעיני הצבא, דווקא המודל הזה של פלסטינים וישראלים שמפגינים יחד נראה המסוכן ביותר. בבידו הצבא כבר הציב צלפים על הגגות, ירה באש חיה, הרג 5 פלסטינים ופצע עשרות. בעקבות הסיקור והמחאה פחת לאחרונה השימוש באש, אך לא אלימות הצבא. ב-17.4 נעצר שם הרב אריק אשרמן, כשניסה לגונן על ילד פלסטיני שנקשר לג'יפ צבאי.

בתגובה לאלימות הצבא קראו נשות בידו להפגנת מחאה קטנה ושקטה של נשים בלבד. כ-30 ישראליות נענו ב-25.4 להזמנה - קשת שלמה של גילים ועיסוקים. בבידו ציפו לנו נשים פלסטיניות ונשים מקבוצות בינלאומיות שפועלות בשטחים. וכך יצא לדרך מסע מחאה שקט - פחות מ-100 נשים עם כרזות.

שום גבר או ילדים שיכולים לזרוק אבנים לא היו בשטח. שום איום לא היה שם. אך לצבא זה לא משנה. "לא נאפשר את ההפגנה הזאת", הבהיר קול במדים, ומיד נחתו עלינו הגז המדמיע ורימוני ההלם. במין שיתוק של תדהמה ציפיתי במחזה ההזוי. בתוך העשן והגז המדמיע נותרו עדיין מספר נשים שהניפו בדממה את הכרזות אל מול החיילים.

 ואז פרצו מתוך הערפל לוחמים על סוסים והתנפלו על נושאות הכרזות. ראיתי כבר שוטרים על סוסים, אך זה היה חיזיון אחר. היה ברור שהמקל שלהם מכוון לשבור עצמות. מולי מלקאר, מנהלת "בת שלום", סיימה את המחאה השקטנה שלה נגד אלימות הצבא עם שבר בכתף ומכה קשה בראש.

הצבא חוסם כל אפיק של מחאה. אסור אפילו לעמוד בשקט עם שלטים. זה לא חל רק על הפלסטינים. מבחינת הצבא, גם לנו מותר רק לשבת בשקט ולראות איך ארצנו מאבדת צלם אנוש. אך כיוון שרשמית אנחנו עדיין דמוקרטיה, אסור שהצבא הוא שיקבע את גבולות חופש המחאה. צריך להקים ועדת חקירה לעניין אלימות הצבא בבידו ולהעמיד את האשמים לדין.